הרב יעקב נגן

באדם תשעו נסעתי עם כמה מחבריי לקהיר שבמצרים, לסדרת מפגשים מעוררי השראה עם מוסלמים מקומיים. מורדי מילר ריאיין אותי סמוך לחזרה ארצה לכתבה ל'עולם קטן' והדברים מובאים כאן בשינויים קלים.
מטוס עמוס נוסעים נחת בשדה התעופה בקהיר. בין המוסלמים הרבים שירדו מהמטוס היו שני יהודים ישראלים, נוסף אליי. גם לו הייתם מתאמצים סביר להניח שלא הייתם מצליחים לזהות אותנו בין הנוסעים. הלבוש החיצוני שיווה לנו מראה מוסלמי לכל דבר, ומרבית האנשים שנפגשנו איתם במצרים היו בטוחים שמדובר במשלחת מפקיסטן. שלושתנו היינו מצוידים בדרכונים אמריקניים, לא היינו סוכני מוסד במשימה חשאית ואיש לא הכריח אותנו לבקר במצרים. נוסף אליי, היו רבקה אברמסון – עיתונאית חרדית מבני ברק ואם ל־11 ילדים, ופרופסור יוסף רינגל מארה"ב. נענינו להזמנת ידידנו המשותף השייח' ד"ר עומר סאלם, אשר שוהה במצרים מולדתו ובארה"ב לסירוגין.
סאלם, בעל דוקטורט בהנחיית פרופסורים מאוניברסיטת אל־אזהאר המצרית, אוחז בדעות מאוד לא מקובלות בארץ מולדתו. סאלם מאמין כי ליהודים יש זכות מלאה לגור בישראל, וכי קריאה מדויקת בקוראן מוליכה למסקנה חד־משמעית שעל פיה אין לנסות לאסלם יהודים, שכן עליהם להתקרב לה' דרך קיום תורה ומצוות.

עמדותיו של ידידי עומר סאלם אינן מובנות מאליהן במצרים, ודאי שלא בין כותלי אוניברסיטת אל־אזהאר. מוחמד סייד טנטאווי למשל, מי שהיה בעבר המנהיג הרוחני של אוניברסיטת אל־אזהאר, כתב דוקטורט על מעמד היהודים בעיני האסלאם וכינה אותם "חזירים וקופים הנשלטים בידי תאוותיהם". בהמשך אמר כי "לא כל היהודים רעים – הטובים מתאסלמים בעוד הרעים שבהם לא". לדעתי הבעיה הגדולה היא שעד היום טנטאווי הוא נותן הטון המרכזי באל־אזהאר. על אף שדרכו של עומר סאלם היא בבחינת הצדיקים שאינם קובלים על החושך אלא מוסיפים אור, תפיסותיו עומדות בניגוד לאלו של טנטאווי.
חלקכם אולי שואלים את עצמם למה שרב יהודי מעתניאל יוטרד מהתפיסות הרווחות באוניברסיטה במצרים. התשובה לכך טמונה בהבנת חשיבות האוניברסיטה. מדובר באחת מהאוניברסיטאות העתיקות בעולם, היא קיימת למעלה מאלף שנים (משנת 972) ונחשבת לסנהדרין של העולם המוסלמי־סוני. מדובר במוקד התאולוגיה המוסלמית. בעבר, לפני שהיו יוצאים למלחמה היו מבקשים אישור מראשי האוניברסיטה. כי מאל־אזהר יצא קוראן ודבר האסלאם מקהיר.
הרצון לחזק את ידידי השייח' סאלם הניע אותי לעלות על טיסה לקהיר ולהגיע לסנהדרין המוסלמי, אוניברסיטת אל־אזהר, ולשוחח עם פרופסורים מובילים. אולי באמצעות המפגש פנים אל פנים נצליח להשפיע על גישתם השלילית כלפי יהדות ויהודים. יש בלב האסלאם ויכוח בשאלה מהו עם ישראל ומהי התורה. זו מחלוקת תאורטית – החוקרים בקהיר מעולם לא פגשו יהודים. רציתי להכיר אותם וגם להשפיע. עצם העובדה שיהודי בא לאל־אזהר ומדבר עם המוסלמים יהדות – מה יכול להיות חשוב יותר? מה חשוב יותר מלהגיע ללב האסלאם? עומר סאלם נמצא בעמדת מיעוט, ואני רציתי לחזק את הכיוון שלו.
רק כשהגעתי לקהיר גיליתי עד כמה זוכה עומר סאלם להערכה וכבוד באל־אזהר. חרף תמיכתו ביהדות ובישראל הוא מקבל במות מכובדות להבעת דעותיו, ונחשב כבר־פלוגתא לגיטימי במסדרונות האוניברסיטה וברשתות התקשורת הממלכתיות. כעת רק נותר לנסות לשכנע כמה שיותר אנשים להצטרף לסאלם ולנטוש את העמדות האחרות של שנאת ישראל.

על מנת להכין את עצמי למפגש עם בכירי האסלאם בקהיר קראתי את הקוראן מספר פעמים, כמו גם מספר רב של חדית'ים. להפתעתי נתקלתי בקטע המופיע בקוראן (סורה 5, פסוק 33) "לפיכך כתבו (ה') בספר לבני ישראל כי כל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיימה כאילו קיים עולם מלא". בעוד שקטעים רבים בקוראן לקוחים מהתנ"ך ומהברית החדשה, נדיר למצוא קטע שנראה לקוח מילה במילה מתוך דברי חז"ל. במסכת סנהדרין שואלת המשנה (ד, ה) מדוע נברא האדם יחידי. יש כמה תשובות: שיהיה שלום, ללמדנו שכולנו באנו מאב אחד, ולהראות גדולתו של הקב"ה שכל אחד יצא שונה וצריך לומר 'בשבילי נברא העולם', אך יש תשובה נוספת שמופיעה במשנה ומופיעה גם בקוראן – "שכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא".
אם הופתעתם מההקבלה הלקוחה מדברי חז"ל, חכו. עוד לא שמעתם הכול. בהמשך אותה סורה נשאלת השאלה מדוע ה' הוריד ליהודים את התורה ולא את הקוראן? התשובה שנותן הקוראן מזכירה מאוד את תשובת המשנה שלפיה ה' יצר כל אחד שונה מחברו: "ואילו חפץ אלוהים היה עושה את כולכם אומה אחת, ואולם חפץ הוא לבחון כיצד תנהגו בכל אשר נתן לכם" (סורה 5, פסוק 48). מסקנת הקוראן היא, שכל אחד צריך ללכת בעקבות הספר שהוא קיבל. וכדברי הקוראן: "הוי בעלי הספר, לא יהיה ממש באמונתכם עד אשר לא תקיימו את התורה (...) ואת כל אשר הורד אליכם מעם ריבונכם" (סורה 5, פסוק 68).
עומר סאלם עושה המון שימוש בפסוקים האלה. זה פשט הדברים אבל הרבה מוסלמים לא קיבלו את הדברים כפשטם.
עם ההקבלה המרתקת בין הסורה החמישית להמשנה בסנהדרין, ועם השאלה מדוע לא מקבלים מוסלמים כה רבים את פשט הקוראן בנוגע ליהודים, יצאנו לדרך. בכל מקום שאליו הלכתי שאלתי את אנשי הדת והאקדמאים: איך אתם מבינים את הפסוקים האלה? עומר היה הכי פתוח, היו כאלו שהיו קרובים לעמדתו, ואולם אחד הפרופסורים אמר לי ש"כל עוד יהודי אינו מכיר את האסלאם הוא פטור מקיום האסלאם, אך מי שמכיר חייב להתאסלם".

פשט הקוראן המופיע במקומות רבים הוא שיש לכבד את הזולת, ובמיוחד את היהודים. אמירות פוגעניות במסורת האסלאמית כלפי יהודים מופיעות בעיקר במקורות מאוחרים יותר וחשובים פחות, לא בקוראן עצמו. למה אנחנו נתקלים בתופעות אחרות בשטח? לדעתי, ושמעתי אותה הרבה גם ממוסלמים, הדבר קשור לפוליטיקה שמקצינה את המחלוקות בינינו ומאפשרת חוסר כבוד לאחֵר. מפגש של מוסלמים עם יהודי אמיתי שמשתדל לחיות מתוך אמונה ויראת שמיים עשוי להשפיע על התאולוגיה.

עם הגיענו לאל־אזהאר נפגשנו עם חוקרים בכירים באוניברסיטה, בנוסף נפגשנו גם עם ד"ר עלי אל סאמאן בביתו, שהיה יועץ בכיר של נשיא מצרים לשעבר אנואר סאדאת, ואחרים שביקשו שלא לצלמם ולא לחשוף את שמותיהם מחשש שיראו בהם אקדמאים פרו־ישראלים. לאחר מכן הובלנו למשרדו המרווח של דיקן בית הספר ללימודי דת. הלה המתין בסקרנות לקבל את פני המשלחת היהודית מישראל. מדובר בפרופסור שמעולם לא פגש רב יהודי, ותחום המחקר שלו הוא השוואות בין הקוראן ליהדות. במשרד עמוס הפרופסורים והסטודנטים הסקרנים, גיליתי אדם ששידר פתיחות ונעימות. אך כשהתחלנו לדבר על יהדות התברר שעוואד רואה ביהודים אנטיפתים!
למה?
הפרופסור לא הבין למה היהודים לא מנסים לגייר את כל העולם. הוא הגיע למסקנה שפשוט לא אכפת להם מאחרים. אמרתי לו שבכך טמונה הפתיחות של עם ישראל – שאיננו מאמינים שכל אחד צריך להיות יהודי, אלא אפשר לקיים את מצוות בני נוח שהאסלאם עצמו יכול לקבל, ובכך להגיע לקב"ה ולעולם הבא.
הפעם הראשונה שפגש ברב יהודי הייתה עבור הפרופסור הזדמנות פז להטיח בי אינספור שאלות על התנ"ך. הוא שאל אותי איך זה שכתוב בתורה שלנו 'לא יומתו אבות על בנים' ומצד שני כתוב שצאצאי חם מקוללים בגללו? הוא הקשה עוד ועוד קושיות, ואני חשבתי לעצמי שאפשר להמשיך גם עוד שנה עם קושיות. זה מביא רק אנרגיות שליליות. קטעתי אותו ואמרתי: תשמע, אלו שאלות מצוינות והן מטרידות גם אותי, אבל אני לא נותן לשאלות להסיט אותי מהמהות של התורה, כשם ששאלות על הקוראן לא צריכות להסיט ממהות הקוראן. בוא נדבר על המהות. אמרתי שהתורה פותחת במוצא המשותף שלנו, שכולנו בני אדם וחוה, ושהתורה מלמדת שכולנו נבראנו בצלם אלוהים. סיפרתי לו על הסורה בקוראן שמצטטת את המשנה שכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא וכל המאבד נפש אחת כאילו מאבד עולם מלא. אמרתי לו: בוא נהיה שותפים ונלמד את תלמידינו מהי המהות של הדתות שלנו.
במהלך הדיון עם הפרופסור, התייחסתי לדעה של חלק מחכמי האסלאם שלפיה התורה שעם ישראל מחזיק בידיו מלאה שיבושים וטעויות. הסברתי לו למה אנחנו שוללים את הכיוון הזה – הרי בספר תורה, אפילו אם אות אחת אינה במקומה הספר כולו פסול. הפרופסור ענה לי – כן, אבל ברור שהתורה היא רק תרגום, ושהספר המקורי בכלל ניתן במצרית. הגבתי בתדהמה מוחלטת. ברור, הוא אמר לי. היהודים יצאו ממצרים, ואלוהים נתן להם את התורה במצרית. עצרתי אותו ואמרתי בתקיפות, סליחה אדוני. עם ישראל היה אלפיים שנה בגלות, ואיזו שפה מדברים היום כולם? עברית! אלפיים שנות גלות ופיזור לא הוציאו את העברית מאיתנו, אז שהייה קצרה ומקובצת במצרים כן תוציא אותנו לשפה אחרת? זה מופרך לחלוטין.

היו שאמרו לי: אין לנו בעיה עם יהודים, אבל אנחנו שונאים את ישראל. רבקה אברמסון דיברה בפניהם ואמרה אמירה חרדית מאוד שהיהודים מרגישים פחד. היא נאמה בפני המון מוסלמים ואמרה: "אנחנו יצחק האח הקטן שלכם! אתם ישמעאל האח הגדול, תקחו אחריות!". היא ממש צעקה וכולם מחאו כפיים. הם היו המומים. אני לא רציתי להיכנס לדיונים מי אשם יותר ומי סובל יותר. כשדיברו איתי על הרוגים בעזה אמרתי: תבינו שיש שני צדדים לסיפור. סיפרתי על שכנה שלי דפנה מאיר שנרצחה. בואו נדבר על חזון, ביקשתי.
כשהכרעתי לטוס לקהיר, לא הייתי מודע לגמרי לסכנה שבדבר. היו אומנם אזהרות נסיעה, אך כששמעתי שמדינות נוספות שמזהירות מפני מסע למצרים מזהירות גם מפני מסע לישראל, נרגעתי. מהר מאוד הסתבר לי ולחבריי במשלחת שהסיכון גדול יותר ממה שחשבנו.
התחפושת המוסלמית שלבשנו הייתה כנראה טובה מדי. הכיפה הלבנה הענקית שלבשתי גרמה לי להיראות כחבר באחים המוסלמים. באחד הלילות, לאחר שביקרנו בבית הכנסת "בן עזרא" שבו נמצאה הגניזה הקהירית, המשכנו לבית הכנסת "שער השמיים" וצילמנו את המקום. עוברי אורח הזעיקו למקום שוטרים בשל החשד שאני איש האחים המוסלמים המתכנן פיגוע בבית הכנסת. כשהגיעה המשטרה ידעתי שאסור לי לומר שאני מישראל, חקרו אותי במקום, צילמו אותי ולבסוף שוחררתי.

תלאותינו עם המשטרה לא תמו. הפעם השנייה שבה נעצרנו הייתה בפָיוּם, עיר הולדתו של רב סעדיה גאון, המכונה רב סעדיה בן יוסף אלפיומי. הפעם הזו הייתה מבהילה הרבה יותר, ועם מעט פחות ניסים היינו כיום עצורים במצרים באשמת ריגול.
עומר רצה שנפגוש פרופסור עיוור בן 80, אדם נחשב מאוד שמלמד באוניברסיטת דאר אל פָיוּם, שלוחה של אל־אזהאר. יש להקדים ולומר שהיציאה מקהיר למקומות אחרים במצרים נחשבת מסוכנת, וזאת גם הסיבה שהיינו צריכים ליווי של שישה חיילים נושאי רובים ושכפ"צים.
אחד הבכירים באוניברסיטת פָיוּם, שבשל הרגישות הביטחונית איני יכול לציין כאן את שמו, ידוע בשנאתו ליהודים. אם מישהו מתכנן לבקר שם מומלץ להימנע מפגישה איתו. מבחינתו כל יהודי הוא רוצח במהותו, ואת שנאתו חווינו מקרוב מאוד...
הבכיר שנתקל במקרה בחבורה המוזרה שהסתובבה במסדרונות האוניברסיטה גילה שמדובר ביהודים. כשהבין זאת פנה אלינו ושאל אותי אם בכיתי כשילדים פלסטינים נרצחו. שאלתי אותו אם הוא בכה לאחר שילדים יהודים נרצחו. ואז התחיל ויכוח. הבכיר אמר שהכינוי 'עם הספר', שכאמור מופיע בקוראן ביחס ליהודים – כבר מבוטל. לפתע בפרץ זעם הזמין הלה את המשטרה ודרש לעצור אותנו באשמת ריגול. הפעם המעצר לא נבע מטעות. אני מודה היום שממש פחדנו, ולכן עשינו מה שיהודים עושים כאשר מפחדים ואין מעשה לעשות– אמרנו תהילים.
הסכנה הגדולה הייתה שהמשטרה תגלה שאנחנו בעלי אזרחות ישראלית. כעבור רגעי מתיחות ארוכים שנדמו כנצח, עם לא מעט ניסים ובזכות התערבות של הדרג הבכיר באל־אזהר שבקהיר, שוחררנו. גם במקרה זה אני מעדיף שלא לפרט יותר מדי על מאמצי השחרור שנעשו מאחורי הקלעים כדי לא לסבך דמויות מצריות. נשאיר את זה כמו בסיפור "מעשה בבת מלך" של רבי נחמן מברסלב, שלא מגלים איך יצאה בסוף, אלא רק שיצאה.

לאחר המעצר המשכנו את הביקור בפָיוּם כמתוכנן כדי להיפגש עם ואג'י־עבדאל־קאדר־שאמי, הפרופסור של עומר. כששמע שאנחנו יהודים סיפר לנו סיפור: "יום אחד דפק מישהו בשער הארמון והציג עצמו כאחיו של הח'ליף. הח'ליף, שלא זיהה את האורח, שאל אותו 'אתה אחי מאֵם?'. 'לא', הגיב האורח. 'אולי אתה אחי מאב?', ניסה שוב הח'ליף. שוב השיב האורח בשלילה. לאחר מחשבה נוספת אמר הח'ליף: 'אתה ודאי אחי באסלאם!'. 'אינני מוסלמי', השיב האורח. 'אז כיצד אתה אחי?', הקשה הח'ליף בקוצר רוח. 'אני אחיך משום שכולנו בני אדם וחוה', אמר לבסוף האורח. השיב הח'ליף 'אתה צודק. אנהג בך כאחי ואלמד אחרים לנהוג כך אלו באלו'".
באמצעות הסיפור ביטא הפרופסור העיוור את הכבוד שהוא רוחש לאורחיו היהודים, והטעם המר של המפגש עם הדיקן האנטישמי הומר בטעם מתוק של הערכה הדדית.

מסתבר שביקורה של משלחתנו במצרים עורר תשומת לב יותר משחשבנו, ולא בהכרח תשומת לב מהסוג הרצוי... עשרות כתבות על "המרגלים הישראלים באל־אזהר" הופיעו בכלי התקשורת המצריים, שתקפו את האוניברסיטה על שיתוף הפעולה עם הישראלים והאשימו אותה שהעניקה לי תואר דוקטור לשם כבוד... הסיפור הזה הכה גלים במצרים, וחלק מהאנשים שפגשנו שילמו מחיר אישי על הסיפור.
לפעמים כשהייאוש מתגנב ללב ואני נתקל בקושי שכרוך במפגש בין יהודים וערבים, אני חושב על ידידיי הערבים ועל האומץ שלהם להיפגש, וזה נותן לי כוח להמשיך ולהתקדם. ראוי לציין שהאוניברסיטה הייתה ממש בסדר גמור. הם הכחישו שנתנו לי תואר לשם כבוד, כמובן, כי הסיפור הזה באמת מעולם לא היה, אבל אמרו שהאוניברסיטה תמיד שמחה למבקרים יהודים וששערי המוסד פתוחים לכל אדם.

למותר לציין שאין במפגשים עם נציגי האסלאם ויתור על האמונה והייחודיות היהודית, אלא להפך: לציונות, בעקבות התנ"ך, יש חזון של אחרית הימים. אדם דתי מאמין בזה ורוצה להיות שותף. החזון הוא שעם ישראל יחיה באחווה עם האנושות. יש בתרבות החילונית רצון להשתייך לעולם הגדול, ואילו אני מבקש להפוך את הקערה על פיה. אני בא כיהודי המחובר לתורה, ומתוך המקום הזה אני נפגש עם כלל האנושות. אני בא כנותן, וגם לומד מכל אדם. אנחנו בשותפות עם הדת של העולם הגדול. אני חלק מזה. מבחינת אדם נטול זהות ונטול דת, אלוהים אינו חלק מהשיח. אבל אני בא דווקא כיהודי, ולכן היכולת שלי לשוחח היא גדולה הרבה יותר. לא תמיד יש הסכמה אבל יש שיח, יש דינמיקה.