יותר ממיליארד מוסלמים, כמו גם דרוזים רבים בישראל וברחבי העולם, מציינים בכל שנה את חג הקורבן, ולמרות היותו אחד משני החגים המרכזים באסלאם, מרבית הישראלים יודעים מעט מאד על אודותיו. הם אינם יודעים שלמסורת היהודית והאסלאמית כאחד, משותפת האמונה במסירות הגדולה של אברהם לאלוהים, המתבטאת בנכונותו להקריב את בנו. יהודים מציינים אירוע זה בראש השנה, כאשר מזכירים את עקידתו של יצחק בתפילה ובשופר ואילו המוסלמים והדרוזים מציינים אירוע זה בעיד אל-אדחא, המכונה חג הקורבן, כאשר הנעקד הוא ישמעאל.
אלוהים הוא אל של רחמים ואהבה, כך ששתי הגרסאות של הסיפור - היהודית והאיסלמית, מסתיימות בחיים וברכות לא במוות. קווי הדמיון, כמו גם ההבדלים בין שני סיפורי העקידה בתורה ובקוראן, יכולים לשמש כבסיס לחיבורים הכל כך נחוצים בעת קשה זו, בין יהודים ומוסלמים מתוך ההכרה, שישנו סיפור גדול שלשנינו יש בו חלק.
כאמור, בתורה, הבן הוא יצחק, ואילו בקוראן - למרות שזהות הבן אינה מצוינת במפורש - על פי המסורת האסלאמית הרווחת מדובר בישמעאל. מעניין לציין שחבר קרוב שלי, שהינו שייח מוסלמי מנצרת, נשאל פעם מי היה הבן בסיפור ההקרבה וענה: "אם זה ישמעאל, זה אבא שלי. אם זה יצחק, זה דודי. כך או כך זו המשפחה שלי, שאנחנו חייבים לאהוב וללמוד ממנה".

חמי, הפרופסור לתנ"ך אוריאל סימון, מציין כי בקריאה מדוקדקת של התורה, ניתן למצוא כבר בה מקום לשתי המסורות. זאת שכן, במקביל לסיפור עקידת יצחק, בו אלוהים ביקש מאברהם להקריב את יצחק, התורה מספרת גם את סיפורה של הגר, שנשלחה למדבר עם ישמעאל. גם בסיפור זה, רוחפת על הבן סכנת המוות, כשהגר מאמינה שישמעאל ימות מצמא. כמו בסיפור של עקידת יצחק, ברגע האחרון מגיע מלאך אלוהים לומר שהבן נחסך, וגם שם זוכה הבן לברכה גדולה.
מה משמעות הדבר? התובנה הגדולה שמפיק הרב יונתן זקס מההקבלה שבין שני סיפורי המקרא הללו, היא שהמקרא מלמד שאין נדחים - לא הבן יצחק ולא הבן ישמעאל! שניהם יתברכו, וזהו המסר שיהודים ומוסלמים חייבים לאמץ. דברים ברוח דומה, פגשתי בביקורי האחרון בביתו של פתהוללה גולן, המנהיג הרוחני של תנועת ההיזמט האסלאמית העולמית (זו המתנגדת לאיסלם הקיצוני של ארדואן). במהלך הביקור, ראיתי בחדרו תמונה של פסוק מהקוראן: "אברהם הוא ידידו האהוב של אלוהים". ואכן, אברהם אוהב את שני ילדיו ואת כל צאצאיהם, וכמו שאלוהים אוהב את אברהם, הוא אוהב את כל ילדיו.
אהבה משותפת זו, משתקפת בצורה מאד מרגשת בעיני, בעצם העובדה, שבכל אחת מחמשת התפילות היומיות באסלאם מוזכרת הברכה שניתנה לאברהם וצאצאיו (הצלאה אל-איברהימייה). בכך, מתפללים למעשה המוסלמים בכל תפילה - - - גם לשלומו של העם היהודי! מעבר לכך, גם בקוראן סיפור העקידה מסתיים בברכה ליצחק: "ובישׂרנו לו על יִצְחָק אשר יהיה נביא בישָרים . בירכנו אותו ואת יצחק" (סורה 37).

נראה כי עצם הענקת השם "הסכמי אברהם" להסכמי השלום האחרונים בין ישראל למדינות ערב, מסמלת שינוי פרדיגמה. בניגוד להסכמים קודמים, דוגמת קמפ דיוויד ואוסלו, שנקראו על שם מקומות זרים למזרח התיכון, "הסכמי אברהם" מבטאים את המורשת הדתית המשותפת המאחדת יהודים ומוסלמים. אם הזהות הדתית הייתה פעם טריז המפריד בין הדתות ביננו, כאן היא מתועלת ליצירת נרטיב של חיבור.לאור כך, אולי צריך לעשות אף צעד אחד קדימה, ולקרוא להסכמי שלום עתידיים, הסכמי יצחק וישמעאל!
שכן, בסופו של דבר, המטרה היא מעבר למזרח התיכון, מעבר ליהודים ולמוסלמים. עלינו להצטרף יחד, כדי לחזור אל האב והאם הראשונים, אדם וחוה, כדי ליצור כבוד ואחווה גלובליים לכל האנושות. התלמוד מלמד כי זו הסיבה שאלוהים בחר להגביל את הבריאה כדי להתחיל עם אב קדמון אחד משותף לכולם (סנהדרין ל"ז ע"א).
אם במזרח התיכון המסוכסך כל כך נמצא את הדרך לפיוס וחיבור דרך שורשינו המשותפים, הדבר יכול להעניק תקווה וכיוון לעולמנו השבור, כי בניית עתיד משותף לכולם אינה בגדר חלום בלבד.