מאז הופעתו שינה האסלאם את פני העולם, והתפשט בו בקצב מסחרר. כיום זו דת שמקיפה מעל מיליארד מאמינים, ויש הצופים שבעשרות השנים הקרובות תהיה לדת הגדולה בעולם. איננו יכולים להיות מקטני אמנה, ולראות בתהליך חובק עולם שכזה התגלגלות מקרית נטולת הכוונה אלוהית. המאמין, רואה בתופעות ההיסטוריה את רצונו ואת חתימת ידו של קורא הדורות מראש.

גם מן הזווית הלאומית, אי אפשר לנתק בין הסיפור של עם ישראל לסיפור של האסלאם, שהשפיע עלינו עמוקות במהלך ההיסטוריה לטוב ולרע. בזמנינו אנו חווים על בשרנו את הטרור האיסלמי הרצחני, כחלק מן הסכסוך ארוך השנים בינינו לבין שכנינו. הרבה מהאנגריה המניעה, ומן המאפיינים והשפה של הסכסוך הם דתיים; בוודאי בכל מה שנוגע לירושלים ולהר הבית.
מאידך גיסא, הרבה מאוצרות התרבות שלנו נחצבו בימי תור הזהב בסביבה מוסלמית. יתר על כן: הספור המוסלמי עצמו בנוי על הסיפור התנכ"י. הדמות המוזכרת פעמים רבות ביותר בקוראן היא משה (מעל למאה פעמים; מוחמד מוזכר רק ארבע פעמים בקוראן!) ו"בני ישראל" או "היהודים" מוזכרים בו עשרות פעמים. האסלאם כמו גם הנצרות, היו לצינור שהפיץ את הסיפור של התורה ברחבי העולם.
בניגוד ליחסנו אל הנצרות, יש ליחסינו עם האסלאם גם ממד אתני, שהרי יהודים וערבים רואים אלה באלה צאצאים של אברהם.

אכן מדברי רמב"ן על התורה עולה צדו המשפחתי-אתני של החיכוך בין יהודים וערבים. לדבריו (בפירושו לבראשית טז, 6), הצרות שסובלים היהודים, בני שרה, מצד הישמעאלים, בני הגר, הם עונש על כך ששרה עינתה את הגר עד כדי שברחה ממנה.

במבט רחב, ראוי לנסות להבין את חלקו של האסלאם בסיפור העולמי המותווה בידי האלוהים.
מהי, אם כן, עמדת חכמי תורה שבעל פה לדורותיהם בשאלה האם ובאיזו מידה האסלאם והקוראן הם גילוי אלוהי מסוג כלשהו? לא נדון כאן בשאלת שבע מצוות בני נוח: מהותן, חיובן, ודרכי קיומן. השאלה שאנו עוסקים בה היא: כיצד ראו גדולי חכמינו את האסלאם ומקומו בסיפור של העולם?
מתברר, שגדולי ישראל לדורותיהם נגעו בשאלה זו באופנים שונים, ומצטיירת קשת של התייחסויות וגישות.

כיוון אחד הוא ראיית הופעת האסלאם כמכוונת בידי ההשגחה האלוהית, חלק מתהליך הפצת אמת התורה בעולם.
ראשון ההולכים בנתיב זה הוא הרמב"ם. הוא שיבח את האסלאם על כך שיש בו אמונה בייחוד ה' "שאין בו דופי" (תשובות הרמב"ם תמח). מפורסמים דבריו בסוף משנה תורה, שם הוא מצביע על ההתפתחות הנצרות והאסלאם כחלק של תהליך המכוון על ידי האלוהים, "מחשבות בורא עולם", להביא את העולם כולו לעידן המשיחי, שבו כל בני האנושות יעבדו את ה' יחד. אולם יחד עם זה, הרמב"ם לא העניק לגיטימיות לדתות אלו, וסבר שהן שקר. אין הוא רואה בהן אלא כלי בידי ה'. זה נובע מן הגישה הייחודית שלו, שהדת הלגיטימית הבלעדית לאומות היא דת בני-נוח המוגדרת על ידי שבע מצוותיה. לתפיסתו דת בני-נוח היא חלק מן ההתגלות בהר סיני (ראו הלכות מלכים, ח: יא; י: יט; יא: ד. הדברים חורגים מעניינו ולא נאריך בהם כאן). את דבריו על הנצרות והאסלאם חתם הרמב"ם: "וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום וינשא, מיד הם כולן חוזרין, ויודעים ששקר נחלו אבותיהם ושנביאיהם ואבותיהם הטעום" (יא: ד). סוף דבר, הרמב"ם העמיד על יתרונה של דת האסלאם ועל תפקידה בסיפור העולמי, אך לא ראה אותה אמיתית או לגיטימית מצד עצמה.

צעד נוסף פסע ר' יעקב עמדין (1698-1776). בעקבות הרמב"ם הוא רואה את יד ה' בהתפשטות של הנצרות והאסלאם:

"ושתי המשפחות אשר בחר ה' להכניע עמים רבים, להביאם בעול האמונות והדעות ההכרחיות לישוב העולם ותקון הקבוץ המדיני...." (לחם שמים על אבות ד, יא).

ברם, בניגוד לרמב"ם, הוא רואה בנצרות ובאסלם חלק מהתגשמות האידאל הא להי כלפי אומות העולם. שלא כמו הרמב"ם, שכאמור מבטיח את חזרתם של הנוצרים והמוסלמים ל"דת האמת", קורא ר"י עמדין על הנצרות ועל האסלאם את דברי המשנה (אבות, שם) "כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים". בעיניו באסלאם, כמו בנצרות, יש אמת ודת ראויה לאומות העולם.

כיוון מרחיק לכת יותר הוא של חכמים שראו באסלאם, ובקוראן בפרט, לא רק תוצר של השגחה, אלא התגלות.
הרב נתנאל בירב פיומי (1090 – 1165) היה נגיד וראש רבני תימן בדור שקדם לרמב"ם. באגרת תימן, שיועדה לבנו של פיומי, מכנה אותו הרמב"ם "מורנו ורבנו"; ולדעת הרב קאפח, ספרו של פיומי "בסתן אלעקול" ("גן השכלים"), השפיע על הרמב"ם בכתיבת מורה הנבוכים.

בספר זה, בפרק השישי, מציג פיומי משנה סדורה בעניין דתות של אומות העולם:

"דע אחי שאין מן הנמנע שה' יתברך ויתעלה ישלח לעולמו את מי שירצה מתי שירצה... והוא ישתבח כבר שלח אל האומות נביאים מלפני מתן תורה... ואין מן הנמנע שישלח אליהם מי שירצה אחרי נתינתה, כדי שלא ישאר העולם בלי אמונה" (בתרגום הרב קאפח, עמ' קיד-קטו).

דברים אלו מאלפים. ראשית, הם מציגים באופן חד משמעי את החשיבות של דתות בקרב האומות, מתוך מגמה אלוהית "שלא ישאר העולם בלי אמונה". יתר על כן: לא רק שלדתות אחרות יש מקום על פי היהדות, אלא שייתכן שמקורן של דתות אלו הוא נבואה שהתקבלה בקרב הגוים מפי ה'!
לדעתו, חובה על כל אומה לקבל את הנבואה שנשלחה אליה, ואם כך ייעשה – יווצר מצב שכל האנושות עובדת את הקב"ה, כל אומה בדרכה.
החיבור שבין הקביעה שישנה מגמה אלוהית להביא את האומות לעבודת ה', לבין האמון בנבואות לגויים, מביא את הרב פיומי למסקנה שישנן דתות נוספות על היהדות שנוכחותן איננה רק לגיטימית, אלא היא מימוש של התגלות נבואית.

לכן, מתייחס פיומי לקוראן ברצינות רבה, ולדעתו הוא מחייב את המוסלמים!
הוא מנתח בקפידה את האמור בו, עד כדי שבפרק השני של ספרו הוא מוצא בשהאדה (הכרזת האמונה המוסלמית) משמעות מיסטית.
חלק ניכר מן הפרק השישי של הספר מוקדש לניתוח ופרשנות של הקוראן, שמהם מעלה פיומי שאין הקראן מכוון לעם ישראל. הוא בא לתת דת ואמונה אף לגויים. אין מגמתו לבטל את התורה, אלא אדרבה הוא מאשר את המחויבות של עם ישראל לשמור אותה. יחד עם זה עמד על כך שהקוראן מלמד שישנן התגלויות נוספות לעמים אחרים, המחייבות אותם למערכת דתית משלהם. מן המקורות הבולטים שמחזקים תפיסה זו הם פסוקים מן סורה החמישית, סורת "השולחן הערוך", הנחשבת כסורה האחרונה של הקוראן (הקוראן לא סודר על פי סדר כרונולוגי) המאשרים את ההתגלויות שהיו לפניה:

הורדנו את התורה (=תורת משה) ממרומים, ובה הדרכה ואור. על־פיה היו הנביאים אשר התמסרו חורצים משפט ליהודים, וגם הרבנים והחכמים שפטו על־פי ספר אללה שהופקד בידיהם למשמרת...
הורדנו אליךָ ממרומים את הספר (=הקוראן) למען יגַלה את האמת, ויאשר את הספרים אשר נִגלו לפניו ויהיה נאמן לשומרם...לכל אחד בכם נָתַנו חוק ומנהג, ואילו חפץ אללה היה עושׂה אתכם אומה אחת, ואולם חָפֵץ הוא לבחון כיצד תנהגו בכל אשר נתן לכם. על כן שַאפו להיות ראשונים במעשׂים טובים...(סורה 5: 44 – 47. תרגום רובין)

פרשנות זו של הקוראן נתפסת בעיני חוקרים רבים כהבנה הפשוטה של דבריו (ראו למשל דבריו שלJoseph Lumbard "The Quranic view of Sacred History and other Religion", in "The Study Quran"). כיום, ישנם קולות של מלומדים מוסלמים שקוראים לחזור לתפיסה מקורית זו. כך, למשל, פרופסור תמר מטוואלי (Tamer Metwally) בספרו " "Bias against Judaismטוען שמכיוון שהאסלאם הוא ענף המסתעף מהסיפור היהודי, הרי שכל פגיעה ביהדות ובתורה מערערת בסופו של דבר את האסלאם עצמו, ואילו כבוד ולגיטימציה כלפי היהדות דווקא מחזקים את יסודות האסלאם.

אכן, נראה ששיטתו זו של הרב נתנאל פיומי חריגה בנוף ההגות היהודית. אולם, דברים דומים בניסוח חד פחות אנו יכולים למצוא אצל הראי"ה קוק. גם הוא מעלה את האפשרות שביסוד דתות אחרות עומדת נבואה. בספרו "לנבוכי הדור", פרק נב הוא כותב:

...ובכלל אין בעיקר האמונה שום ניגוד לדתות אחרות, כאשר אמרנו כבר שאפשר שיהיו נשפעות גם כן שפע מדע ונבואה או רוח הקודש או שאר עזר א להי על כמה אומות לפי מצבן וערכן על ידי טוביהן וחסידיהן.

דברי הרב קוק פורסים קשת רחבה של אפשרויות, בין "שפע מדע ונבואה" לבין "שאר עזר א להי", שעומדים ביסוד דתות אחרות לאומות העולם.

לפני שנים רבות, במפגש הראשון שלי עם שיח'ים מוסלמים, הופתעתי לגלות שבעיניי הקוראן מוחמד אינו נחשב לגדול הנביאים! גם בעיני הקוראן שמור תואר זה למשה, וכאמור הוא הדמות המוזכרת ביותר בקוראן. ייחודו של מוחמד על פי הקוראן הוא היותו הנביא האחרון. כפי שפתחנו, המסורת המוסלמית היא שהקוראן התגלה למוחמד באמצעות המלאך גבריאל, ואף יש מסורת שאת התגלות הראשונה קיבל בחלום.

כפי שאנו יכולים ללמוד ממספר ממקורותינו, ישנן דרגות רבות ושונות של התגלות אלוהית לאדם. כך, למשל, מונה הרמב"ם (במורה הנבוכים א, מ"ה) שתי דרגות של רוח הקודש, ומעליהן תשע דרגות נבואה. ידועים דברי חז"ל (ברכות דף נ"ז ע"ב) "חלום – אחד משישים בנבואה". הזוהר הקדוש (בראשית, קפג ע"א) מכליל דברים אלה בתוך סידור מדרגות הנבואה. הזוהר שם מאריך לעסוק בחלום, שהוא המדרגה השישית לנבואה, ולפי האמור שם החלום בא באמצעות המלאך גבריאל.

כאמור, הקוראן עצמו מכיר בדרגות הנבואה, ומציג את עצמו כהתגלות מפי המלאך גבריאל. העובדה שהזוהר קושר את החלום, שהוא תופעה אוניברסלית, לאפשרות נבואה באמצעות המלאך גבריאל, מאירה ומבארת את דברי הראי"ה שהזכרנו, בדבר האפשרות שמקור הדתות של אומות העולם הוא התגלות אמת.

מתוך קשת ההתייחסויות שראינו למקומו של האסלאם בסיפורו האלוהי של העולם, איננו צריכים לבחור עמדה זו או אחרת. עצם העובדה שנכיר בכך שיש משהו אלוהי בספור זה מאפשר לנו לקיים שיח מכבד עם מאמיני האסלאם. זאת על בסיס הכיוון העולה ממכלול הגישות, הקשר האתני, הנחת ההכוונה האלוהית את המציאות, והמקום להתגלות לעמים.

כפי שרמזנו לעיל, ר' יעקב עמדין הראה מתוך קריאה של הברית החדשה עצמה שהנצרות לא באה לבטל את התורה ואת היהדות. היא מבוססת על ההכרה שלעם ישראל יש ברית נצחית עם ה', ומגמתה להפיץ דת לאומות העולם. באופן מפליא, בעשרות שנים האחרונות הלכה תפיסה זאת והתקבלה בקרב הנצרות. כך למשל ב-2015 יצא מסמך של הוותיקן, בשם "כי לא ינחם האלוהים על מתנותיו ולא על קריאתו", המצהיר רשמית על הימנעות ממיסיון כלפי יהודים מתוך הכרה בכך שהברית האלוהית עם ישראל עדיין קיימת.
ומה לגבי האיסלם? הבלתי נתפס התרחש ברצף הסכמי שלום עם מדינות מוסלמית, שנקראו על שם הזהות המשותפת שלנו: "הסכמי אברהם". יש לקוות, ועלינו אף לפעול לשם כך, שבאמצעות שיח בין דתי יעבור האסלאם תהליך מקביל לזה שעברה הנצרות, ויכיר בכך שהקוראן עצמו מחייב את עם ישראל ליהדות.

ההשגחה העליונה הציבה אותנו בפני אתגר. שכן אם נרצה או לא נרצה בכך, אנו במרחב מוקף במאמיני האסלאם.
ההבנה שכחלק מתפקידנו להביא את דבר ה' לעולם אנו מוזמנים לחשוף את הנתיבים שהם התגלה לעולם, והיכולת לספר מחדש את הסיפור באופן מאחד ולא מפריד, נותנות אופק, ועם זה מאתגרות אותנו לבנות מתוך כך את המשכו של הסיפור לקראת גאולתו של העולם.