היחסים בין יהודים לנוצרים היו יחסי איבה במשך שנים רבות, בעיקר בעקבות שנאת היהודים בקרב החברה הנוצרית. השואה הייתה פסגתן של מאות שנות זלזול, דיכוי ודחיה של יהודים, ולכנסיה ולמאמיניה היה חלק בה. גם האנטישמיות התיאולוגית, או: "תורת הזלזול", כפי שקרא לה ההיסטוריון היהודי-צרפתי ז'ול איזק בחדות עין במאה ה-20, וגם שנאת יהודים חסרת ההגיון, האתנית, כמו הדמוניזציה של התלמוד, עלילות דם, עלילות חילול לחם הקודש והרעלת בארות – בהן גם הכנסיה עשתה שימוש בעת הצורך – כל אלה היוו הבסיס לאנטישמיות הגזענית המודרנית. אפילו לאחר זוועות השואה נותרו הכנסיות אמביוולנטיות. רק בעקבות השינוי ב-Nostra aetate של הכנסיה הקתולית ב-1965 והכרזות דומות מטעם הכנסיה האוונגלית החל דיאלוג בגובה העיניים, שנהיה אינטנסיבי יותר מאז שנות ה-2000.

העת העתיקה
הנצרות היא, במילותיו של דייויד פלוסר, "דת יהודית", ששורשיה לא רק בתנ"ך (או בברית הישנה, כפי שהם קוראים לו) אלא גם במקורות ובדיונים הרבניים מסוף ימי בית שני. למרות שהברית החדשה מאוד מושפעת מהתנ"ך, היא הייתה נקודת המוצא של תיאולוגיה אנטי-יהודית. אבל איך זה יתכן, אם ישוע היה יהודי שפנה אל יהודים כמיטב המסורת של הנביאים היהודים? התשובה הפשוטה היא: הטקסטים של הברית החדשה נכתבו בתקופה מאוחרת יותר, עד כדי המאה ה-2 לספירה. לכן התפתחויות מאוחרות השפיעו מאוד על תוכנה של הברית החדשה. אנחנו רק יכולים לנחש היום כמה חשוב היה פירוש התורה בעל פה (שהיה משמעותי ונחשב לחלק בלתי נפרד מהטקסט). התורה שכותבי הבשורות קיבלו מישוע היא לא בהכרח מה שישוע התכוון, ומה שהם רצו להגיד זה לא בהכרח מה שנוצרים הבינו מאוחר יותר מדבריהם. שינויי העתים והמצבים הובילו לשינויים בהבנת הברית החדשה.

David Flusser, Das Christentum: eine jüdische Religion (München: Kösel, 1990), 8.

Paul J. Achtemeier, “Omne Verbum Sonat: The New Testament and the Oral Environment of Late Western Antiquity,” JBL 109, no.1 (1990).

דוגמה אחת היא הפולמוס נגד הפרושים, למרות שישוע עצמו היה פרושי. ניתן להבין זאת רק בהתחשב בהתפתחות התרומה הפרושית לזרם המרכזי יהדות, שהתנועה הישועית דאז הייתה צריכה להתבדל ממנו, כלומר לאחר חורבן בית שני. בעקבות הפולמוס הפנים-יהודי הזה על סמכות הפירוש מהי "היהדות האותנטית" נוצרה התבדלות אנטי יהודית, עד שבסופו של דבר הגיעה המסקנה הרדיקלית, ש"היהודים" רצחו את המושיע וכו'. זה פרדוקס, אבל ההתפתחות המאוחרת של הדיון הפנים-יהודי הזה מובילה למקור האנטי יהדות, שבתורו הפך לבסיסה של האנטישמיות הגזענית, למרות שבמהותה, הנצרות לא אמורה להיות מסוגלת להכיל אנטישמיות. ועם זאת – ואולי דווקא עקב כך – הפכה האנטי-יהדות לחלק אינטגרלי מהתיאולוגיה הנוצרית, כפי שכתבה רוזמרי רדפורד רות'ר: "האם אפשרי בכלל להגיד 'ישוע היה המשיח' מבלי להגיד בו-זמנית, במישרין או בעקיפין, 'וארורים הם היהודים'?" דוגמה מובהקת היא קריאת הדם המפורסמת בבשורה עפ"י מתי (כ"ז, כ"ה): דָּמוֹ עָלֵינוּ וְעַל־בָּנֵינוּ. הפסוק הזה עוד יהיה הבסיס לרדיפת "רוצחיו של ישוע" ולהפליה נגדם. ישנן עוד דוגמאות רבות.

אבות הכנסיה שיחקו תפקיד חשוב בהתפתחות השלילית הזאת. ההפרדה בין היהדות לנצרות לקחה זמן רב ולא הייתה חלקה כמצופה. גם אם לא נסכים עם כל מסקנותיו של דניאל בויארין, סביר להניח שתהליך ההפרדה הזה התעכב ונמשך מאות שנים (!), וגם שהוא לא היה אחיד – כלומר, במקומות שונים הוא התקדם במהירות שונה. אחת הסיבות החשובות היא שלא הייתה "אורתודוקסיה", לא ביהדות ולא בנצרות. לקח זמן עד שהוועידה הקתולית הציגה את עיקרי האמונה, וגם הם בתורם לא בהכרח התקבלו בכל מקום. זה הזמן להצביע על כך שהיו הבדלים נכבדים, גם הבדלים תיאולוגיים, בין הזרמים השונים של הנצרות המוקדמת (כמו הזרם האריאני).
הנצרות פיתחה אמביוולנטיות חזקה נגד התנ"ך והפרשנות היהודית שלו. מצד אחד, הנצרות המוקדמת קידשה את התנ"ך ושילבה אותו בכתביה. מצד שני היא ניסתה לצמצם את ההשפעה היהודית על הנצרות, להתבדל מהיהדות ולהתפלמס (לפחות חלקית) איתה. האמביוולנטיות הזו הפכה לחלק מהמסורת הנוצרית והיא משפיעה על הבנתם של הנוצרים את הכתובים, במודע ושלא במודע, עד ימינו אנו.

Vgl. Hyam Maccoby, Jesus the Pahrisee (London: SCM Press, 2003).

Vgl. Paula Frederiksen, From Jesus to Christ: The Origins of the New Testament Images of Jesus (New Haven: Yales University Press, 1988).

Das Standardwerk zu diesem Thema ist: Jules Isaac, Jesus und Israel (Wien/Zürich: Hans Deutsch Verlag, 1968).

Rosemary Redford Ruether, Faith and Fratricide: The Theological Roots of Anti-Semitism (New York: Seabury, 1974), 246.

Vgl. Zsolt Keller, Der Blutruf (Mt 27, 25). Eine schweizerische Wirkungsgeschichte 1900-1950 (Göttingen: Vandenhoeck & Ruprecht, 2006).

Vgl. Zsolt Keller, Der Blutruf (Mt 27, 25). Eine schweizerische Wirkungsgeschichte 1900-1950 (Göttingen: Vandenhoeck & Ruprecht, 2006).

דוגמה טובה לכך הוא אפרים הסורי. הוא הושפע רבות מהבישוף יעקב מנציבין (308–338), שבשנת 325 לקח חלק בוועידת ניקיאה הראשונה. בתור נציגה של הדוקטרינה האורתודוקסית של ניקיאה, עבודתו הושפעה רבות מתכנים ופולמוסים אורתודוקסים נגד נוצרים אחרים (אריאנים, גנוסטים, מתייהדים) ויהודים.
מצד אחד הוא דלה הרבה מן הספרות הרבנית. ישנן פרשנויות רבות לתורה שניתן למצוא רק בספרות הרבנית ואצל אפרים הסורי. דוגמה מובקהת היא מלכיצדק ושם. אפרים כותב: "מלכיצדק הוא שם … הוא שלט על ארבע עשר ארצות. הוא גם היה כהן". כך גם כתוב בתלמוד: "אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל ביקש הקדוש ברוך הוא להוציא כהונה משם שנאמר והוא כהן לאל עליון". מצד שני הוא כתב באופן מאוד שלילי על היהודים והיהדות. לדוגמה, הוא כתב על פסח: "הלל לישוע, שבאמצעות גופו הפכו המצה והעם יחדיו לבטלים ומבוטלים […] עזבו את המצה, אחיי, היא סמל ליהודה איש קריות! […] מה טמאה היא המצה אותה לשו ידיהם של אלה שהרגו את הבן! […] הן הדם שהם צעקו שיהא על ידיהם מעורבב בחגיהם ובשבתותיהם. ומי שחוגג איתם את חגיהם, הדם ניתז עליו. אלה שלא אוכלים חזיר הם בעצמם חזיר המתפלש בדם רב".
הטקסט מראה בבירור שהוא מדבר אל אחיו הנוצרים שעדיין מושפעים רבות מהיהדות וחוגגים לא רק את חג הפסחא, אלא גם את פסח. הוא רוצה להפוך את קהילתו לנוצרית אורתודוקסית, שנבדלת מהיהדות לגמרי. בזכות ישוע אין צורך לחוג את פסח יותר. הוא מראה על מקומות בברית החדשה ומפרש אותם באופן אנטי יהודי. יהודה איש קריות, שבגד בישוע, מייצג את העם היהודי כולו. היהודים מוצגים כרוצחיו של ישוע, ולכן יש להם דם על הידיים, כפי שנאמר ב"קריאת הדם" שבבשורה עפ"י מתי.
במזמורו "ההמנון על הבתולין" ניתן לראות שאפרים הכיר היטב את מסורות הפסח וגם את מקורותיהם הרבניים, בכך שהוא אומר שבזכות ישוע בטל קורבן הפסח, דרך לחם הקודש בטלה המצה וסבלו של ישוע ביטל את המרור. זהו היפוך מושלם של דברי חכמי המשנה שיותר מאוחר הפכו לחלק מההגדה של פסח: "כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן: פסח מצה ומרור". הסמלים האלה הם חלק מרכזי בהבנת החג היהודית ואי לכך הם חלק מהאמונה היהודית. את זה אפרים דוחה בפולמוסו, כי הפירוש הנוצרי של פסח לא מסוגל להכיל זאת.
אך אף אחד מאבות הכנסיה לא השפיע על התיאולוגיה הנוצרית בהקשר היהודי באופן מתמיד כמו אוגוסטינוס (המאה ה-4). הוא יצא לפעמים בהצהרות חיוביות, אך בו זמנית הוא ניסח פולמיקה שלילית נגד היהודית ותפס

Shepardson, Anti-Judaism, 10-11.
McVey, Introduction, 9-12.

Ephrem, Prosa.

bT Nedarim 32b.

Ephrem, Hymnen auf das ungesäuerte Brot, Hymnus 19.

McVey, Introduction, 298.

M P’sachim 10,5.

Vgl. Israel Yuval, Zwei Völker in deinem Leib: Gegenseitige Wahrnehmung von Juden und Christen in Spätantike und Mittelalter (Göttingen: Vandenhoeck & Ruprecht, 2007), 87.

מרחק מהפירוש התורני. היחס שלו ליהדות היה אמביוולנטי ביותר. להלן טקסט שמראה היטב את העמדה התיאולוגית-דוגמטית שלו:

"אך כשהיהודים שומעים זאת, הם עונים בראש מורם: אלה אנחנו! מאיתנו בא הדבר. אנחנו ישראל, עם ה'... מה עלינו לענות על כך? האם אתם לא אויביו של אותו אחד עליו נאמר בתהילים (נ"ט, י"א–י"ב): אֱלֹהֵי חַסְדִּי יְקַדְּמֵנִי אֱלֹהִים יַרְאֵנִי בְשֹׁרְרָי. אַל-תַּהַרְגֵם פֶּן יִשְׁכְּחוּ עַמִּי הֲנִיעֵמוֹ בְחֵילְךָ וְהוֹרִידֵמוֹ מָגִנֵּנוּ אֲדֹנָי? לכן אינכם שוכחים את חוקי האלהים, אלא נושאים אותם עמכם לכל מקום, עדות לעמים, בושה לכם, ומבלי להבין אתם נותנים את החוק לעם, שלכן הוא נועד מזריחת החמה ועד שקיעתה. או שמא תכחישו זאת? האם אתם עד כדי כך עיוורים, שאינכם רואים זאת?"

היהודים לא צריכים למות ומותר להם לקיים את מצוות דתם, אבל הם אויבים ועדות לאמיתותה ולניצחונה של הנצרות. הנביאים ניבאו זאת ונבואתם נתקיימה בישוע. פיזור היהודים בגולה הוא ההוכחה לכך. היהודים הם אם כן "שימושיים" ואולי אפילו נחוצים לתיאולוגיה הנוצרית, במיוחד בדיונים פנים-נוצריים. היהודים מילאו תפקיד תיאולוגי משולש: א. קיומם מוכיח את האותנטיות של כתבי הקודש; ב. עליבותם של היהודים ודיכויים מוכיחים את עליוניותה של הכנסיה; ג. כיוון שהם בין כה יוטבלו בסופו של דבר לנצרות, אולי הם יעזרו אפילו להילחם ולנצח את האנטיכריסט.

ימי הביניים
עמדתו של אוגוסטינוס שיחקה זמן רב תפקיד מעצב. במאה ה-13 חידש אותה תומאס אקווינס והיא הייתה חשובה מאוד במשך 700 שנה, עד ועידת הוותיקן השנייה (1965). לפיכך יהודים נסבלו בחברות נוצריות, הם התנהלו דה פקטו באופן אוטונומי והותר להם לקיים את מצוותיהם, אך עד לאמנסיפציה הם חיו תחת דיכוי. למרות דיכוי תיאולוגי וחברתי, הסתדרו יהודים עם המצב שלהם והתיישבו במדינות נוצריות, שכן הססטוס קוו הבטיח הגנה מסויימת מהטבלה כפויה לנצרות. אמנם מידי פעם היו פוגרומים וגירושים, אך שיא ימי הביניים (1050–1250) הייתה תקופה יחסית יציבה בחיי הקהילה היהודית בארצות הנוצריות. היחסים בין נוצרים ליהודים היו כנראה

Vgl. Thomas Raveaux, „Aduersus Judaeos – Antisemitismus bei Augustinus?“, In Signum Pietatis. Festgabe für C.P. Mayer von Adolar Zmkeller (Hg.) (Würzburg: Augustinus-Verlag, 1980).

Augustinus, Tractatus adversus Iudaeos 7,9; Patrologia Latina 57.

Vgl. Johannes Heil, „Die Bürde der Geschichte: Stationen der langlebigen ‚Lehre der Verachtung‘,“ in Hin zu einer Partnerschaft zwischen Juden und Christen - Die Erklärung orthodoxer Rabbiner zum Christentum, herausgegeben von Jehoschua Ahrens et al. (Berlin: Metropol 2017), 29-30.

Amos Funkenstein, Jüdische Geschichte und die Deutungen (Frankfurt: Jüdischer Verlag, 1995), 238-241.

John Y. B. Hood, Aquinas and the Jews (Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 1995), Einleitung.

Jehoschua Ahrens, „Katholizismus und jüdische Orthodoxie – Einführung in eine komplexe Beziehung,“ in Rabbiner im Gespräch mit dem Vatikan: Jüdisch-katholische Beziehungen nach Nostra Aetate und Korrespondenzen mit Benedikt XVI., herausgegeben von Jehoschua Ahrens und Arie Folger (Münster/Wien/Zürich: LIT-Verlag, 2021), 11.

Funkenstein, Jüdische Geschichte, 238-239.

טובים יותר ממה שהנחנו עד כה. היהודים חיו בגטאות והיו מופרדים משאר החברה, אך תמיד היו מפגשים בין הקבוצות השונות שגרמו להשפעה הדדית במגוון נושאים (אמנות, מוסיקה, דת). אפילו בזמן מסעות הצלב, שבמהלכן סבלו רבות הקהילות היהודיות על חבל הריין, לא הורעו היחסים בין יהודים לנוצרים והם גם לא נגדעו אחריהם. פסקיהם של רבנים ושל ראשי הכנסיה נגד קשרים בין יהודים לנוצרים מראים רק עד כמה היהודים השתלבו בחברה ושאינטרקציה בין שתי הקבוצות הייתה עניין שבשגרה.
דווקא הנורמליות הזאת אולי הייתה הקטליזטור לשינוי בנושא היהודי. במהלך המאות ה-12 וה-13 הוצב הסטטוס קוו הזה יותר ויותר בסימן שאלה, וצורות חדשות של אנטי יהדות ואנטישמיות התפתחו מעבר לתיאולוגיה של אוגוסטינוס. אפשר רק לנחש מה היו הסיבות לכך, אך יש להניח, שהסטטוס התיאולוגי של היהודים ומציאות חייהם לא עלו בקנה אחד. אמנם היהודים הופלו, היו נטולי הגנה משפטית ונאלצו לחיות בגטאות, אך ככלל היה מצבם הכלכלי טוב, הם התנהלו בעצמאות, נהנו מחופש מסויים והחיים היהודיים פרחו, עם עם תלמודי תורה, ישיבות ועבודה ספרותית ענפה של רבנים. זה לא התאים לתמונת היהודי של הכנסיה, שהרי היהדות נחשבה לעיקשת, מיושנת ואנכרוניסטית והיהודים היו אמורים לסבול.
התפתחויות כמו הסתה אנטישמית במהלך מסעות הצלב, הפצת עלילות דם והדמוניזציה של התלמוד מסמלים את השינויים שהובילו תמיד בסופו של דבר לפוגרומים ולגירוש יהודים ממדינות אירופה השונות.
מסעות הצלב
בתחילת מסע הצלב בראשית 1096 עברו הקהילות היהודיות שעל חבל הריין פוגרומים אכזריים, במהלכם יהודים רבים נרצחו או הוטבלו בכח לנצרות. בין המסיתים הגדולים ביותר באותה התקופה היה ראש המנזר פטר מקלוני, שכתב ב-1146 למלך לודוויג השני:

"אבל מה התועלת לתור אחר אויבי האמונה הנוצרית בארצות רחוקות ולהלחם בהם, אם היהודים הארורים והמגדפים, שהם הרבה יותר גרועים מהסראצנים, אינם נמצאים בארצות רחוקות, אלא כאן אצלנו, ללא מגבלות, בקרב החברה הנוצרית ... ורומסים אותנו ברגל גסה...? כיצד תוכל הקנאות לאלהים להפיח רוח בילדיו כאשר היהודים, אויביו הגרועים ביותר של ישוע ושל הנוצרים, נותרים ללא פגע? [...] אני לא אומר את זה כדי לעודד את המלך או את הנוצרים להכין חרבותיהם להרג, כי אני יודע שעליהם נאמר בתהילים: אֱלֹהִים יַרְאֵנִי בְשֹׁרְרָי, אַל-תַּהַרְגֵם. אלהים לא רוצה שהם ימותו כולם… אלא שיסבלו ויתענו כמו קין, שיחיו חיים גרועים מן המוות".

לפי פטר מקלוני היהודים הם אויביו הגרועים ביותר של הנוצרים. הם "מזלזלים" בנצרות כפי שאפילו המוסלמים לא עושים. עליהם לשאת בתוצאות. הוא אמנם מתייחס לסטטוס קוו שהיה קיים מימי אוגוסטינוס ולא רוצה להרוג

David Malkiel, “Jews and Apostates in Medieval Europe – Boundaries Real and Imagined,” in Past and Present 194 (2007), 7-33.

Funkenstein, “Theological Responses to the Holocaust,” 318-320; Langmuir, Toward a Definition of Antisemitism, 9-14.

Judith Bronstein, “The Crusades and the Jews: Some Reflections on the 1096 Massacre,” in History Compass 5, 4 (2007), 1268.

Peter von Cluny, Epist. 4,36, PL 189, 367.

את היהודים, אך איך ניתן לצפות מנוסעי הצלב לפרש את דבריו אחרת? חוץ מזה הוא כותב שהוא לא רוצה שהם "ימותו כולם", כלומר, הוא לא מתנגד למעט רצח ומעט בזיזה. כיצד ניתן להבטיח אחרת שחייהם שם היהודים יהיו גרועים ממותם? דווקא החיים היחסית טובים שהיהודים נהנו מהן (במיוחד מצבם החומרי) מרתיח את דמו של פטר מקלוני, והוא דורש שהיהודים יחיו חיים אומללים, כפי שמתואר בדוקטרינה של הכנסיה:

""אכן, אני לא מבקש להרוג אותם, אבל אני קורא להעניש אותם בעונש ההולם את חטאם. ומהו עונש הולם יותר לעונשם של רשעים אלה מאשר העונש שמגנה את החטא ומקדם את האהבה? האין הוגן לנשל אותם ממה שרכשו שלא ביושר? שהשלל שלהם ילקח מהם כמו מגנבים – גרוע מכך, כמו מגנבים איתנים שעד כה לא נענשו? מה שאני אומר ידוע לכולם. לא בזכות החקלאות, לא בזכות אומנות המשפט, לא בזכות שום מקצוע מכובד ומועיל הם ממלאים את אסמיהם בתירס, את מרתפיהם ביין, את ארנקיהם במטבעות, אלא הם משיגים זהב וכסף בערמומיות מהנוצרים... אז עכשיו העושר היהודי שנרכש בצורה פושעת צריך להילקח, אם לא (לגמרי) להילקח, לפחות להצטמצם, ואת הצבא הנוצרי, אשר לא חוסך בכסף או ברכוש במלחמת אהבת האל שלו נגד הסרצנים, אל לו לחסוך באוצרות היהודים, שנרכשו בצורה כה נוראית. אפשר לחוס על חייהם, אבל כספם יילקח מהם…"

ההאשמה הערמומית ביותר היא שהיהודים לא עוסקים במקצועות "שימושיים", שהרי נאסר עליהם לעסוק במקצועות "רגילים".
היו גם התנגדויות לשינוי בסטטוס קוו של הכנסיה ליהודים. ברנאר מקלרבו כתב במכתביו מ-1146:

"דרך אגב, אחי, אני מזהיר אתכם, ולא רק אני מזהיר אתכם אלא גם שליחיו של האל מזהירים איתי יחדיו, שאין לסמוך על כל אדם. שמענו מחברים שקנאת אלהים בוערת בקרבכם, אך יש להקפיד תמיד שהשכל הישר לא יחסר. אין לרדוף את היהודים, אין להרגם, גם לא לגרשם. התייעצו בכתובים הקדושים. אני יודע מה מנובא בתהילים (נ“ט, י“א-י“ב) על היהודים: אֱלֹהִים יַרְאֵנִי בְשֹׁרְרָי, כך אומרת הכנסיה. אַל-תַּהַרְגֵם פֶּן יִשְׁכְּחוּ עַמִּי. הם מהווים עבורנו אות לסיפור סבלו של אדוננו. לכן הם מפוזרים בין כל העמים; בזמן שהם משלמים על חטאם בסבל, עליהם להיות עדים לגאולתנו".

כשמסתכלים על עלילות הדם מתברר ששנאת היהודים הפכה מתיאולוגית לפרוטו-אנטישמית, ושטיעונים תיאולוגיים הפסיקו להיות רלוונטיים. תומאס ממונמות' כותב על המאורעות ב-Norwich ב-1144:

"בזמנו היהודים קנו לפני חג הפסחא ילד נוצרי ושמו בו את כל סימני הסבל של אדוננו; וביום שישי הטוב הם תלו אותו על צלב כמו אדוננו וקברוהו. הם חשבו שאיש לא יגלה, אך אלהינו חשף שהילד היה קדוש מעונה. הנזירים מצאוהו וקברוהו בכבוד רק במנזר, והודות לאלהינו הוא עושה נסים ונפלאות עד היום, ושמו הקדוש וויליאם".

Ebd., 368.

Bernhard von Clairvaux, Epist. 363,6, PL 182, 567.

Zitiert aus: Stefan Rohrbacher und Michael Schmidt (Hg.), Judenbilder: Kulturgeschichte antijüdischer Mythen und antisemitischer Vorurteile (Reinbek: Rowohlt, 1991), 18.

כך גם עלילות הדם על ורנר מבכרך, 1287:

"בשנת 1287 … היהודים, שונאי ישוע, התנפלו במזיד על בחור נוצרי בשם ורנר בעיר Oberwesel בעודו יוצא ממרתפו של יהודי וסל בידו. הם פצעו בחומרה את הנער התמים, תלשו את איברים ורצחוהו באכזריות. … בסופו של דבר הוא נמצא על ידי איכר … והעם התמרמר על היהודים על פשעם הגדול. נערה נוצריה שעבדה אצל יהודי, העידה על כך … וכך גבר כעסם של הבריות על היהודים באיזור … האחד חנק אותם, השני שרף אותם על נשיהם וטפם, חלק הטביעום ורבים הכום בחרב. רק אלה שברחו לארמונות ולמצודות האצילים ניצלו. גופתו של הקדוש המעונה הובאה אחר כבוד לבכרך ומייד הקימו שם כנסיה מפוארת. מקרוב ומרחוק עולים לרגל על קברו".

לפעמים נתמכו העלילות והפוגרומים על ידי ראשי הכנסיה, עפ"י רוב ממניעים כלכליים. מלך צרפת בעצמו הוביל את ההסתה נגד היהודים בארצו והחרים את רכושם ב-1181:

"יהודי פריס כלאו כל שנה ביום שישי הטוב במחבואים שונים נוצרים, כדי ללעוג לדת הנוצרית ובסופו של דבר לשחוט אותם כקורבן …. לפי פקודת המלך … נכלאו כל היהודים בתוך בתי כנסיותיהם; שם נבזזו מהם זהבם, כספם ובגדיהם היקרים, כשם שהם בזזו את המִצְרִים בצאתם ממִצְרַים".

אך היו גם אנשי כנסיה, בעיקר אפיפיורים, שיצאו נגד ההאשמות והרדיפות. כך כתב האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי לבישופים ולארכיבישופים ב-5 ביולי 1247:

"שמענו את טענות היהודים, שכמה מראשי הכנסיה ומחשובי העדה המציאו האשמות חסרות שחר נגדם על מנת לבזוז את רכושם … מאשימים את היהודים בהאשמת שווא, כאילו הם אוכלים בעת החג את לבו של ילד אותו הם רצחו. כשמוצאים גופה של אדם לא ידוע, מייד מאשימים במותו את היהודים, בכוונה רעה. זהו סתם תירוץ לרדפם באכזריות".

עם זאת היו גם אפיפיורים שהסיתו נגד היהודים. בעיקר הספרות היהודית היתה לקוץ בעיני הכנסיה. ציטוטים שגויים ודיווחים כוזבים על תוכן התלמוד הובילה לדעות קדומות ובסופו של דבר לשריפת תלמודים בפריס ב-1242. האפיפיור גרגוריוס התשיעי פרסם הודעה מ-1239:

"אם מה שאנחנו שומעים על היהודים החיים בצרפת ובפרובינציות האחרות הוא נכון, אין עונש חמור דיו. כפי שנאמר לנו, אין הם עוסקים בתורה הקדומה שאלהים נתן למשה; הם אפילו מניחים אותה בקרן זוית וטוענים שאלהים לא נתן להם אלא תורה אחרת, שהם קוראים לה תלמוד. הם משקרים וטוענים שלזכרונם הם תמיד שימרו אותו … אם כן , כך אנו מצווים … להחרים את כל ספריהם, מטעם הסמכות שבידינו".

Gesta Treverorum, Bd. 4, IV, Übers. von E. Zenz, Trier 1960, 89.

Rigord, Chronique, I, 6

M. Stern, Die Päpstlichen Bullen über die Blutbeschuldigung, Berlin: Siegfried Cronbach Verlag, 1893, 11-13.

מצבם של היהודים הורע במיוחד במאות ה-12 וה-13. רדיפותם גברו הן באיכות והן בכמות ולכל המאוחר מאז המאה ה-13 יהודים היו בלתי רצויים בכל מקום. הם גורשו מצרפת ומאנגליה בסוף המאה ה-13 ובמהלך המאה ה-14; מגרמניה במהלך המאה ה-15; ומספרד ומפורטוגל, בעקבות סוף הרקונקיסטה, קצת לפני 1500. ישנם שני מקורות שמבהירים את המצב. הכרוניקן רירוגד כתב ב-1306 על גירוש היהודים מצרפת:
"לאחר גירוש היהודים ופיזורם בכל כנפות תבל … סיים המלך את המלאכה הקדושה והמפוארת באופן מפואר עוד יותר: הוא הפך את בתי הכנסת בהם היהודים נהגו להתכנס כל יום לתפילת דתם השגויה … לכנסיות המוקדשות לאלהים". וויליאם מ-Newbury מדווח על הפוגרום באנגליה מ-1190:

"שלהבת קנאות הנוצרים נגד היהודים, שהוצתה בלונדון, התפשטה במהרה. לא הייתה זאת קנאות אמיתית, מסיבות דתיות; אלא מקנאה וחמדנות כלפי רכושם של היהודים … לאחר מכן (לאחר הטבח ב-Lynn) הוקמה תנועה נגד היהודים ב-Stamford

הרפורמציה היתה הזדמנות גדולה לשינוי יחסה של הכנסיה ליהודים. בהתחלה כך ראה זאת גם מרטין לותר. הוא הבין שישוע היה יהודי או לפחות נולד יהודי, וביקר את יחסה השלילי של הכנסיה כלפי היהודים: "האפיפיורים והבישופים … התייחסו ליהודים כאילו היו כלבים ולא בני אדם, הם לא עשו דבר חוץ מלנזוף בהם, לקחת את רכושם … אני מקווה שאם ננהג ביהודים בידידות ונלמד אותם את כתבי הקודש בטהרה, הם יהפכו לנוצרים אמיתיים" עם זאת מטרתו הייתה ברורה: על היהודים להתנצר. הוא לא שאף לשוויון זכויות ליהודים. כך ניתן גם להבין מפרשנותו למקרא:

"ספר זה הוא ספר חוקים המלמד מה עלינו לעשות … אך הברית החדשה היא ספר החסד. גם בברית הישנה ישנם לא רק חוקים אלא גם הבטחות ומילות חסד, שהנביאים והאבות הקדושים העבירו לנו כדי שנאמין בישוע. … משה מאיים, מוביל, מכה ומעניש, כי הוא נותן החוק והמנהיג".

הברית הישנה היא הצד החשוך של הברית החדשה אם כן, רק הבטחה שתתקיים בישוע. הקריאה בה היא כרונולוגית ואין בברית הישנה ערך לכשעצמה. להיפך, החומש מלא באלימות ובמשפט מוטעה. זו גם הגישה כלפי היהודים. בפרשנותו לתהילים א', ה' הוא קורא ליהודים "חסרי אלהים" ש"אינם רואים את טעותם" ו"נתונים

Alfred Haverkamp, „Judenvertreibungen in Mittelalter und früher Neuzeit. Erscheinungsformen und Zusammenhänge, Betrachtungsweisen und Erkenntnischancen. Zur Orientierung,“ in Judenvertreibungen in Mittelalter und früher Neuzeit, herausgegeben von Friedhelm Burgard et al. (Hannover: Hahn, 1999), 1-21.
Rigord, Chronique, I, 17.

William of Newbury, Hist. Rer. Anglicar. 4,7.

Luther, Daß Jesus Christus ein geborner Jude sei (1523).

לחטאיהם ומנסים להצדיק את עצמם בעבודת הקודש שלהם". על תהילים ק"כ, ב' הוא כתב: "הכנסיה היא בית הכנסת האמיתי, בית הכנסת הוא חצר הכנסיה".
לותר התאכזב כשראה שהיהודים לא מאמצים את הפרוטסטנטיות הלותרנית ושינה את גישתו מגישה אנטי-יהודית תיאולוגית לשנאה ממש:

"זהו עניין שטני ומרושע שהיהודים האלה במשך 1400 שנה היו ועודם החורבן שלנו. השטן שוכן בקרבם. לו יכולתי, הייתי דוקרו בזעמי בחרב. הם מחזיקים בנו כשבויים בארצנו אנו, הם מניחים לנו לעבוד… בו בזמן … שהם מתעצלים … אנו מממנים את חדוות הממון הנבזית שלהם ברכושנו … הם אם כן אדונים לנו ואנו עבדיהם".

למרות שנאתו של לותר, הייתה לרפורמציה השפעה חיובית על יחס הנוצרים ליהודים. חקר העברית הנוצרי היה אחד הגורמים החשובים לשינוי הזה ותרם להתקרבות בין נוצרים ליהודים. חוקרי הלשון היו מאוד שונים זה מזה. נקח לדוגמה את שודט (Schudt): הוא היה מלומד לותרני אדוק שמאוד התעניין ביהדות, אך גם הזהיר מפני סכנותיה. הוא כתב ספר אתנוגרפי על יהודים שהיה מאוד אמביוולנטי. הוא שיבח מסורות יהודיות מסויימות, אך גם נקט בעמדות אנטישמיות מובהקות. היה זה הקונפליקט החזק בין שודט התיאולוג לבין שודט המשכיל האובייקטיבי. דווקא מודעתו לדת היהודית ולגורל היהודי הובילו לקונפליקט הפנימי הזה, וזה מאוד ייצוגי אצל חוקרי עברית נוצרים. חלקם היו מאוד פתוחים כלפי יהודים, כמו פון רוזנרות ו-וואן הלמונט, חוקרי קבלה נוצריים בזולצבך, שהיה מרכז לחקר העברית, כי הנסיך כריסטיאן אוגוסט מפפלץ-זולצבך בעצמו היה חוקר הלשון העברית. הם כיבדו את היהודים ולא ניסו לשכנע אותם להמיר את דתם, אלא רצו ללמוד מהם. לכן הוא הואשמו בכך שהם "מתייהדים", מה שלא היה נכון. פון רוזנרות ו-וואן הלמונט האמינו בנצרות אוניברסלית המבוססת על קבלה. למרות שהם כיבדו את היהדות, לא היו להם חברי יהודיים והיה חוסר אמון מסויים ביחסם ליהודים. המפגשים בין יהודים לחוקרי עברית נוצרים סללה את הדרך להתפתחויות מאוחרות יותר.

Luther, Psalmenvorlesung (1513-16).

Luther, Von den Juden und ihren Lügen (1543).

Miriam Bodian, “The Reformation and the Jews,” in Rethinking European Jewish History, herausgegeben von Jeremy Cohen und Moshe Rosman (Oxford: Littman Library of Jewish Civilization, 2009), 112.

Allison P. Coudert, “Five Seventeenth-Century Christian Hebraists,” in Hebraica Veritas? Christian Hebraists and the Study of Judaism in Early Modern Europe, herausgegeben von Allison P. Coudert und Jeffrey S. Shoulson (Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 2004), 287-296.

Bodian, “Reformation,” 117.

בעת האמנסיפציה ושוויון הזכויות הפוליטי התפתחה בקרב היהודית תקווה לדיאלוג בגובה העיניים עם חבריהם הנוצרים. התקווה להתקרבות בין-דתית התבדתה. הכנסיה התעלמה במפגיע מבקשות יהודיות לדיאלוג בין-דתי. למעשה, בתיאולגיה הפרוטסטנטית התחדדו העמדות האנטי-יהודיות במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. האנטישמיות הגזענית הייתה פחות משפיעה בקרב חוגים קתוליים ויותר בקרב פרוטסטנטים, אך גם אצל הקתולים היו הרגשות האנטי-יהודיים מעוגנים היטב. האמביוולנטיות הזאת מוסברת בערך אנציקלופדי מתוך "Der große Herder":

"מנקודת מבט נוצרית יש להוקיע את האנטישמיות, כל זמן שהיא מתייחסת לדמם הזר של היהודים … הכנסיה הקתולית דחתה את האנטישמיות מסיבה זאת. … עם זאת, מותר להתגונן נגד השפעה שלילית של חוגים יהודיים ליברליים בתחומים רוחניים ופוליטיים-כלכליים באמצעים חוקיים ומוסריים".

ב-1933 יצא לאור הכרך החמישי של "לקסיקון לתיאולוגיה וכנסיה" ובו נכתב שהיהודים הפכו ל"כח פוליטי-סוציאלי" מאז האמנסיפציה, ושהם משתמשים במעמדם בראש הכלכלה באופן "חסר מעצורים". בנוסף לכך ה"פלג הליברטניסטי המהפכני" מקרב היהודים "משפיע לרעה" על התרבות, העיתונות, "משתלט על המסחר" והוא אחראי על "הרס הדתיות ואופי העם". הערות דומות ניתן למצוא בעיתונות הקתולית, בפרסומים תיאולוגיים ובדבריהם של הבישופים. פה מתחרש גם החיבור בין אנטי-יהדות לאנטישמיות.
כמובן שמאז ומעולם היו אנשים יחידים וקבוצות בתוך הכנסיה שחשבו אחרת. בכנסיה הקתולית היו שני נסיונות, במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, לשנות את היחסים עם היהודים באופן יסודי. הנסיון הראשון היה בועידת הוותיקן 1869/70, כאשר שני כמרים בשם למאן (Lémann), שבעצמם היו יהודים שהוטבלו לנצרות, כתבו עצומה על "שאלת היהודים", עליה חתמו 510 מאבות הוועדה. עם זאת העצומה לא הורשתה לעלות לדיון בוועידה והנושא נדחה. כך פספסה הכנסיה הזדמנות להתעמת על נושא היהודים באופן מעמיק. ב-24 בפברואר 1926

Kinzig: Harnack, Marcion und das Judentum (Leipzig 2004: Evangelische Verlagsanstalt), 20; Hans Martin Kirn, „Schleiermachers Stellungnahme zur Judenemanzipation“ in Barth et.al (Ed.) Christentum und Judentum:
Akten des Internationalen Kongresses der Schleiermacher-Gesellschaft in Halle, März 2009 (Berlin/Boston: de Gruyter, 2015), 204-205; Tal Uriel, Christians and Jews in Germany: Religion, politics and ideology in the Second Reich 1870–1914 (Ithaca: Cornell Univ. Press 1975) 163f.

Martin H. Jung, Christen und Juden: Die Geschichte ihrer Beziehungen (Darmstadt: Wissenschaftliche Buchgesellschaft, 2008), 199f.

Der große Herder, Bd. 1 (Freiburg: Herder Verlag, 1931), Sp. 725f.

Ansgar Koschel, „Katholische Stellungnahme,“ in: Der Dialog zwischen Juden und Christen, herausgegeben von Hans Erler und Ansgar Koschel (Frankfurt/New York: Campus Verlag, 1999), 151-155.

Elias H. Füllenbach, „Das katholisch-jüdische Verhältnis im 20. Jahrhundert: Katholische Initiativen gegen den Antisemitismus und die Anfänge des christlich-jüdischen Dialogs in Deutschland.“ In: Erinnerungskultur in der pluralen Gesellschaft? Neue Perspektiven auf den christlich-jüdischen Dialog, herausgegeben von Reinhold Boschki und Albert Gerhards (Paderborn: Schöningh, 2010), 144-145.

נוסד Opus sacerdotale Amici Israel (איחוד הכמרים ידידי ישראל), או בקיצור Amici Israel. ארגון זה היה מסיונרי ולחם נגד אנטישמיות בתוך הכנסיה הקתולית. בשנתו הראשונה הצטרפו לארגון 18 קרדינלים, 200 בישופים וקרוב ל-2000 כמרים, והמספרים רק עלו עם הזמן. ב-1928 הגיש הארגון הצעה למחוק את התפילה למען חזרתם בתשובה של היהודים מהליטורגיקה של יום שישי הטוב. זה הוביל לקונפליקט של הארגון עם הקונגרגציה של דוקטרינת האמונה בכנסיה ובסופו של דבר הארגון נסגר בצו של האפיפיור ב-25 במרץ 1928, בתואנה שהארגון יותר מידי ביקורתי כלפי המסורת ויותר מידי ידידותי כלפי יהודים.
בכנסיה האוונגלית לחמו ארגונים כמו "איגוד ידידי ישראל" בבאזל או "הארגון האוונגלי-לותרני המרכזי למסיון היהודים" בלייפציג נגד אנטישמיות בכנסיה ופעלו למען קשרים בין נוצרים ליהודים – עם זאת, מבחינה תיאולוגית הם עדיין נקטו בעמדות מסורתיות ורצו להטביל את היהודים לנצרות. "איגוד ידידי ישראל" בבאזל התייחס לאנטישמיות במאמר מ-1925 בתור "סכנה" וסיווג אותה כ"בלתי-דתית", כי האמונה הנוצרית חייבת לתמול ביהודים. הם דחו כל הבדלים גזעיים בין יהודים לנוצרים. טענתם הייתה: אולי ישנם יהודים עם תכונות אופי גרועות, אך ישנם גם נוצרים כאלה. לכן גם אין סיבה להפסיק את המיסיון בקרב היהודים, שזה מה שאנטישמים חילונים דרשו, כי הם טענו, שהיהודים שהמירו את דתם עדיין נותרו יהודים מבחינה גזעית; וגם היו נוצרים שרצו להפסיק את המיסיון, כי הם האמינו שהיהודים יתנצרו גם ככה אחרי ביאתו השניה של ישוע. הארגון הגן על הזכות לשכנע יהודים להתנצר, וראה בזאת גם את חובתו. העניין מבוסס תיאולוגית על שלושה דברים: קודם כל, הם האמינו במיסיון בקרב כל העמים, על מנת להציל את נשמות כולם באמצעות ישוע; שנית, התלמוד שנכתב על ידי רבנים מרחיק את היהודים מהתנ"ך, ובאמצעות האמונה בישוע יוכלו היהודים לחזור ולמצוא את הדרך לאלהים; ושלישית, מצוות המיסיון תקפה גם – ובעיקר – על יהודים.
גם חוגים פרוגרסיביים בכנסיה האוונגלית, כמו הכנסייה המודה (Bekennende Kirche), לא היו מתקדמים יותר ממעגלים מרכזיים בכנסיה בכל הנוגע לאנטישמיות. כשהיטלר עלה לשלטון בירכו על כך רוב נושאי המשרות המכובדות בכנסיה האוונגלית. הם הזדהו עם הפטריוטיזם הנאציונלסוציאליסטי והיו אנטי-יהודים ואנטי-קומוניסטים. גם אם רוב הנוצרים לא היו אנטישמים גזענים, הם עדיין הושפעו מדוקטרינת הכנסיה בת מאות שנים והאמינו שהיהודים רעים, רצחו את ישוע, ושזאת הסיבה שהיה עליהם לסבול. גם חברי הכנסיה המתוודה

Vgl. dazu Hubert Wolf, Papst und Teufel: Die Archive des Vatikan und das Dritte Reich (München: C.H. Beck Verlag, 2008) 95-143; Theo Salemink, „Katholische Identität und das Bild der jüdischen ‚Anderen‘: Die Bewegung Amici Israel und ihre Aufhebung durch das Heilige Offizium im Jahre 1928,“ Zeitschrift für Theologie und Kulturgeschichte 1, 1 (2006), 91-105; C. Hall, „Friends of Israel - Stillborn Prologue,” Revue Sidic 3, 1 (1968), 6-11.

Freund Israels 52/1 (1925), 7–11.

Freund Israels 52/2 (1925), 17–20.

Matthew Hockenos, A Church Divided: German Protestants Confront the Nazi Past (Bloomington 2004), 1f.

Robert Michael, “Theological Myth, German Antisemitism and the Holocaust: The Case of Martin Niemoeller,” in: Holocaust and Genocide Studies 2/1 (1987), 105–107.

היו לא ראשי האופוזיציה להיטלר, אלא המאבק הכנסייתי התמקד בחוג "הנוצרים הגרמנים" ופוליטיקה פנים-כנסייתית של בעלי השררה הנאצים. זה משתקף בהכרזה של הסינודה הראשונה של הכנסיה המודה בבארמן מ-1934. כתוב בה אמנם שאלהים עומד מעל היטלר ושאסור יהיה לכנסיה להיות מושפעת ממדיניות הממשלה, אך גם שאסור לכנסיה להתערב בענייני הממשלה. אין ביקורת ישירה על היטלר או על השלטון, ההכרזה יותר מבטאת עימות פנים-כנסייתי עם אלה שנקראו "נוצרים גרמנים". לא נאמרת אף מילה על מדוכאי המשטר המעונים, שום דבר על הנוצרים "הלא-ארים" ואפילו היהודים לא מוזכרים. אפילו נציגי האגף מ-Dalem חלקו לרוב את דעתם של שאר חברי הכנסיה, שהייתה הדעה הרווחת בזמנו. שני הנציגים המפורסמים ביותר של התנועה הזאת היו מרטין נימלר ודיטריך בונהפר. נימלר, שייסד ב-1933 את "ברית החירום של הכמרים", מה שהפכה לכנסיה המודה, והיה אחד ממנהיגיה הבולטים, ניסה להגן על דוקטרינה הכנסיה משינוים ע"י הנוצרים הגרמנים ולעזור לאלה שנרדפו בשל אמונתם ולמנוע את היישום של חוקי הגזע, שהדירו נוצרים ממוצא יהודי מהכנסיה. עם זאת נימלר לא הצטרף לאופוזיציה להיטלר ולא עשה דבר כדי להגן על יהודים שלא התנצרו. הוא הבהיר את עמדתו האנטי-יהודית בדרשה שנשא ב-1935:

"אנו מדברים על היהודי הנצחי ולפנינו תמונה של הלך חסר מנוחה, שאין לו מולדת ואינו מוצא שלווה. ואנו רואים עם מוכשר מאין כמותו, שמביא רעיונות על גבי רעיונות ומקדם בכך את העולם; אבל מה שהוא מתחיל הופך לרעל; והוא קוצר רק זלזול ושנאה, כי מתישהו העולם המרומה חש ברמיה ומתנקם בו כפי דרכו"

נימלר תיאר יהודים כעם מקולל שבגד בעולם ומורשתו מורעלת, והשתמש בקלישאות אנטי-יהודיות ישנות, כמו הנודד הנצחי. הוא אמנם אומר שאלימות נגד יהודים מנוגדת לנצרות, אבל היהודים הם ללא ספק אויבים והוא הביע הזדהות עם שנאתם. בהזדמנות אחרת הוא תקף את מתנגדיו כ"יהודים".
בונהפר היה אחד מהכמרים הבודדים בכנסיה המודה שתבע מהכנסיה עמדה חד משמעית לגבי היהודים, לדוגמה בהצהרה התיאולוגית של ברמן. התיאולוג הרפורמטור קרל ברת – אחד הכותבים הראשיים של הצהרה זאת – אמר לאחר המלחמה בדיעבד שהייתה זו טעות לא להתייחס לנושא היהודי כבר בהזדמנות זו. בהתחלה הביע בונהפר דעות קדומות ישנות תיאולוגיות אופייניות נגד יהודים והיהדות, אך בסוף שנות השלושים הוא שינה את עמדותיו התיאולוגיות והפוליטיות לחלוטין, משתי סיבות עיקריות: קודם כל, חברו הטוב ביותר, שהיה יהודי מומר, וגם אחותו ובעלה, שגם היה יהודי מומר, נאלצו לברוח מאימת הנאצים לאנגליה ככל שהחיים תחת השלטון הנאצי נעשו קשים יותר ליהודים. שנית, ליל הבדולח ב-1938 השפיע עליו רבות, כאשר הוא חזה במו עיניו כיצד בית כנסת

Hockenos, Church, 18f.

Michael, “Theological Myth,” 105–107.

Cf. Michael, “Theological Myth,” 115.

Lars Fischer, “The Non-Jewish Question and Other »Jewish Questions« in Modern Germany (and Austria),” in: JMH 82/4 (2010), 892.

נשרך. שני המאורעות האלה זעזעו אותו. לפני כן הוא רק הביע תמיכה ביהודים מומרים. כאשר הוא הגן על יהודים בכלל, היה זה מסיבות הומניטריות או מיסיונריות. עכשיו הוא שינה את עמדתו התיאולוגיה והפוליטית, כפי שהוא הביע ביצירתו "אתיקה" מ-1940 ו-1941:

"ההיסטוריה של העולם המערבי קשורה באלף עבותות לעם ישראל, לא רק מבחינה גנטית, אלא גם במפגשים שאי אפשר לעצור. היהודי מותיר את השאלה של ישוע פתוחה … גירוש היהודים מהעולם המערבי משמעה גירושו של ישוע מהעולם המערבי, שכן ישוע היה יהודי".

במהלך מלה"ע השנייה אי אפשר היה לקיים דיאלוג יהודי-נוצרי באף אחד ממדינות אירופה. הזמן הקשה הזה היה עם זאת גם התחלתו של שיתוף פעולה בין נוצרים ויהודים. בבריטניה ובשוויץ לדוגמה פעלו ארגונים יהודיים ונוצרים ביחד ובאופן רשמי למען המאבק באנטישמיות ובעזרה לפליטים. העבודה המשותפת והמפגש פתחו דלת לפרספקטיבות תיאולוגיות חדשות ביחסים בין נוצרים ליהודים. בשוויץ הקולות החשובים בתחום הזה היו קרל ברת והכומר פאול פוגט.
ברת היה משוכנע שגם היהדות המודרנית רלוונטית עבור הנצרות וקשורה אליה. הוא לא רק ביקר את האנטישמיות, אלא גם ביסס את דעתו נגדה בתיאולוגיה, לדוגמה במאמרו "הישועה באה מהיהודים":

"באמצעותם (של היהודים) החל אלהים להראות לכל העולם את חסדו; באמצעותם הוא גם יגמור את המלאכה. בגלל זה קיומם הוא כה מטריד ומבטיח. יש לו משמעות של קץ הימים. הישועה מאת היהודים היא (בשורת יוחנן ד', כ"ב). לכן כל יהודי הוא לכשעצמו עדות לקדושה ולנאמנות האל. האופי בו אנו מתייחסים ליהודים מראה אם האמונה, האהבה והתקווה הנוצריות שלנו אמיתיות הן".

הוא ביקר בחומרה את האנטישמיות. מעבר לכך, הוא ראה ביהדות המודרנית משמעות מבחינת היסטורית הישועה. עבורו הישועה "באה" מהיהודית והיא "אות לנאמנות האל". יהודים הם אם כן "עדות לקדושתו" של אלהים במובן חיובי. זה פותח דלת לדרכי חשיבה תיאולוגיות חדשות, בניגוד לדוקטרינה הישנה, לפיה אלהים מזניח את היהודים ומחליף אותם בעבור הכנסיה ובכך מבטל את משמעותם אחרי מותו של ישוע. ברת מבהיר שזו משימתם של הנוצרים להלחם באנטישמיות ובזאת להוכיח את אמונתם.
שיתוף הפעולה במאבק נגד האנטישמיות ובשאלת הפליטית הביאה למפגשים ועבודת צוות רשמית בין נוצרים ליהודים. אחת התוצאות הייתה הצהרה רשימת מצד תיאולוגיים אוונגליים על היהדות. מעניין שגם הרב הראשי של ציריך, טאובס, נתן הערות והצעות לשיפור ניסוח הצהרה זאת, ונראה שגם התייחסו אליהן. בסופו של דבר פורסם הטקסט הבא (ציטוט חלקי):

Dietrich Bonhoeffer, Ethik, Werkausgabe Bd. 6, hg. v. Ilse Tödt u.a. (München 1998), 94f.

ETHZ AfZ, NL Paul Vogt / 54, Das Heil kommt von den Juden: Memorandum zur Judenfrage, Hurter/Barth/Farner/Ludwig/Vischer, Oktober 1938.

ETHZ AfZ: IB Juna-Archiv / 139, Entwurf „Offener Brief an unsere Juden“ mit handschriftlichen Änderungen; vgl. Rusterholz, Flammen, 343.

"הצרה האלמונית של אחיכם ואחיותיכם מכבידה על נשמותינו. אולי מחזק אתכם לשמוע שנוצרים אוונגליים חושבים עליכם, עומדים לצדכם ומתפללים עבורכם … כשמזלזלים בברית הישנה, כאילו מכים בגרזן בשורשה של הברית החדשה. הריסתו של בית הכנסת הראשון מבשר את תחילת של חורבן הכנסיה. אוי לנצרות אם היא תניח למחשבות כפירה להוביל אותה לתהום האנטישמיות!"

יש לשים לב לשני החלקים הראשונים של הצהרה זאת. מבחינה היסטורית ישנה התייחסות למקורו של ישוע (אין זה מובא בטקסט דלעיל), לאחר מכן מצויין סבלם של היהודים כעול על הנוצרים ומובטחת סולידריות של הנוצרים עמם. בחלק השני מוסבר שהאנטישמיות איננה רק הבעיה של היהודים, אלא היא מערערת את יסודות הנצרות ולכן מהווה גם בעיה לנוצרים. אנטישמיות היא עבודה זרה וככזאת היא בלתי-נוצרית. לכן על הנוצרים לעזור ליהודים לא רק מטעם אמפתיה או אהבת הזר, אלא גם מתוך הגנה עצמית.

ETHZ AfZ: IB Juna-Archiv / 139, Weihnachtsbrief an unsere Juden.