ארץ ישראל, או פלסטינה )בערבית: פִלְַסְטין(, אינה נזכרת בקוראן בשמה המפורש ,אבל כמה וכמה פסוקים רומזים לה, וזאת בעיקר בסּוּרות המֶַּכַּאיות, אלה המשויכות לתקופה שבה הנביא עדיין שהה במֶַּכַּה עיר הולדתו, בטרם יעזוב אותה בעשותו את הִהִג'רה לאלַמַדינה) 622 לסה"נ.( מטרתנו היא לבדוק מחדש את ההקשר שבו פסוקים אלה נטועים בקוראן, וכן את הפרשנות שניתנה להם במקורות המוסלמים הקדומים .

הפסוקים הרומזים לפלסטינה עומדים בסימן מעמדה של ארץ זו כמרחב מבורך שבו האל קרוב אל ברואיו ושם הם יכולים לחסות בו, לעבוד אותו ולמצוא בו את מקלטם וגאולתם. כמה מן הפסוקים הללו מכתירים אותה בתואר 'הארץ שאנחנו
]אללה[ נתנו בה את ברכתנו' )אלאְַרְץ' אַּלִַּתִי בַּארְַּכְּנא פיהא(. תואר זה משמש בכמה וכמה הקשרים, אחד מהם סב סביב דמות אברהם. בארץ מבורכת זו הוא מצא מקלט יחד עם לוט מפני בני עמו הכופרים )סורה 21: 71(. מלבד אברהם ולוט, הקוראן מתאר גם את זיקתו של שלמה לארץ המבורכת )סורה 21: 81(, וזו אותה כברת הארץ שקודם לכן הוריש אללה לבני ישראל לאחר מפלת פרעה )סורה 7: 137(.

משמעותית במיוחד היא זיקתה של הארץ לבני ישראל. אלא שדמותם, כפי שהיא מצטיירת בקוראן, אינה חד־ממדית. הם לא רק הנרדפים שלמענם האל מביס את פרעה ומנחיל להם נחלה משלהם, אלא גם בעלי סדרת חטאים החושפת את כפיות הטובה שלהם על חסד הגאולה. היבט זה של דמותם עולה במיוחד בכל אותן פעמים שבהן הם מקבלים את הצו 'היכנסו' )אֻדְֻחֻ'לּוּ(. יעד כניסתם הוא הארץ המובטחת ,אלא שהכניסה אינה מתקיימת, או שהנה מבוצעת באופן כושל )סורה 2: 58; 4:
154; 5: 21, 23; 7: 161(. מהפסוקים העוסקים בכך נציין במיוחד את הפסקה שבה מצוות הכניסה הניתנת לבני ישראל היא אל כברת ארץ המוגדרת 'הארץ הקדושה ')אלאְַרְץ' אלמֻקַַּדַּסה( — כינוי המופיע רק בפסקה זו. הפסקה נמצאת בסורה מתקופת
ַמַדינה, ובה גוברת נימת הביקורת על בני ישראל על שלא גילו את הנחישות הראויה לביצוע משימת הכניסה אל הארץ הקדושה.

סורה 5: 20–26:

وَإذِْ قاَلَ مُوسَى لقِوَْمِهِ ياَ قوَْمِ اذْكُرُواْ نعِْمَةَ اللّهِ عَليَْكُمْ إذِْ جَعَلَ فيِكُمْ أنَبيِاَء وَجَعَلكَُم مُّلوُكاً وَآتاَكُم مَّا لمَْ يؤُْتِ أحََداً ِّمن الْعَالمَِينَ٢٠ } { ياَ قوَْمِ ادْخُلوُا الأرَْضَ المُقدََّسَةَ التَّيِ كَتبََ اللّهُ لكَُمْ وَلاَ ترَْتدَُّوا عَلىَ أدَْباَرِكُمْ فتَنَقلَبِوُا خَاسِرِينَ٢١ } { قاَلوُا ياَ مُوسَى إنَِّ فيِهاَ قوَْماً جَباَّرِينَ وَإنِاَّ لنَ ندَّْخُلهَاَ حَتىََّ يخَْرُجُواْ مِنْهاَ فإَنِ يخَْرُجُواْ مِنْهاَ فإَنِاَّ دَاخِلوُنَ٢٢ } { قاَلَ رَجُلانَِ مِنَ الذَِّينَ يخََافوُنَ أنَْعَمَ اللّهُ عَليَْهِمَا ادْخُلوُاْ عَليَْهِمُ الْباَبَ فإَذَِا دَخَلْتمُُوهُ فإَنِكَُّمْ غَالبِوُنَ وَعَلىَ اللّهِ فتَوََكَّلوُاْ إنِ كُنتمُ مُّؤْمِنيِنَ٢٣ } { قاَلوُاْ ياَ مُوسَى إنِاَّ لنَ ندَّْخُلهَاَ أبَدَاً مَّا دَامُواْ فيِهاَ فاَذْهبَْ أنَتَ وَرَبُّكَ فقَاَتلِا إنِاَّ هاَهنُاَ قاَعِدُونَ4٢ } { قاَلَ رَ ِّب إنِِّي لا أمَْلكُِ إلِاَّ نفَْسِي وَأخَِي فاَفْرُقْ بيَْننَاَ وَبيَْنَ الْقوَْمِ الْفاَسِقيِنَ5٢ } { قاَلَ فإَنِهَّاَ مُحَرَّمَةٌ عَليَْهِمْ أرَْبعَِينَ سَنةًَ يتَيِهوُنَ فيِ الأرَْضِ فلَاَ تأَسَْ عَلىَ الْقوَْمِ الْفاَسِقيِنَ } ٦٢ {.١

20 משׁה אמר לבני ַעַמו, בני עמי, ִזִכרו את החסד שנטה לכם אללה, בהקימֹוֹ בכם נביאים ובעשׂותו אתכם מלכים, ובנותנו לכם את אשר לא נתן לאיש משוכני העולמים .21 בני עמי, היָּכָּנסו אל הארץ הקדושה אשר כתב לכם אללה, וַאַל תיסוגו אחור פן תלכו לאבדון .22 ָאָמרו, משׁה, אנשיה נפילים ,ולעולם לא ניכנס אליה ַעַד אם ֵיֵצאו ממנה. אם ֵיֵצאו ממנה, כי אז ניכנס .
23 שֵנֵי אנשים אשר היו חרדים, ואשר נטה להם אללה חסד, אמרו, היָּכָּנסו עליהם בשַַעַר, וכאשר תיכנסו בו, תהיו הגוברים, והיָסָמכו על אללה, אם מאמינים אתם .24 אמרו, משׁה, לעולם לא ניכנס אליה, כל עוד הם בה. ֵלֵך אתה וריּבּונךָ והילחמו לכם שניכם, ואילו אנו כאן נישאר יושבים .25 אמר )משׁה(, ריּבּוני, איני אדֹוֹן אלא לעצמי ולאִחִי, פסֹוֹק אפוא בינינו לבין קהל המופקרים .26 אמר )אללה(, ארבעים שנה תהיה )הארץ הקדושה( אסורה עליהם, ובהן ינדדו על פני הארץ. ַאַל תצטער על קהל המופקרים.2

בתחילת הפסקה שלפנינו משה משמיע באוזני בני ישראל שתי הצהרות: 1. אללה נתן להם נביאים ומלכים ;2. עליהם להיכנס אל תחום המוגדר בתור 'הארץ הקדושה .'עולה מכאן ש'הארץ הקדושה' היא המקום שבו הם זכו לקבל את נביאיהם ולכן
1 מספרי הפסוקים בערבית ניתנים בסוף כל פסוק, כמקובל בקוראנים המודפסים.
2 תרגום פסוקי הקוראן הוא על פי אורי רובין, הקוראן, מהדורה חדשה, מעודכנת ומורחבת ,תל אביב 2016.
כניסתם אליה היא בבחינת שיבה אל ארץ הנביאים. הנביאים שמשה מזכיר הםללא ספק נביאי המקרא לדורותיהם. כך אומרים גם כמה מהפרשנים המוסלמים ,כגון אּבּן עִַטִיַַּה )מת 546ה/1151(.3

والأنبياء الذين جعل فيهم أمرُهم مشهور من لدن إسرائيل إلى زمان عيسى عليه السلام .
والأنبياء حاطَة ومنقذون من النار وشرف في الدنيا والآخرة.

הנביאים אשר )אללה( שם בקרב )בני ישראל(, עניינם ידוע היטב מאז ישראל ועד זמנו של ישוע עליו השלום. הנביאים הם שומרים ומצילים מאש הגהינום והם מקור כבוד בעולם הזה ובבא.

לכאורה, דברי משה על אודות הנביאים הם אנכרוניזם קוראני זועק לשמים, שהרי הנביאים והמלכים הופיעו דורות רבים לאחר משה.4 אבל יש לזכור שסורה זו, כמו הקוראן כולו, נועדה להישמע באוזני בני דורו של מוחמד, ובמקרה של הפסוקים שלפנינו — גם באוזני היהודים בַמַדינה. מבחינתם, תקופת הנביאים והמלכים היא פרק בהיסטוריה העתיקה שלהם, ודומה שהקוראן בחר להזכיר להם תקופת זוהר זו דווקא דרך פיו של משה, ודווקא בצמוד לפסוק הבא אחריו, שבו משה מצווה על בני ישראל להיכנס אל 'הארץ הקדושה'. משתמע מכאן המסר הקוראני הבסיסי ,והוא שעדת השומעים את הקוראן והמצטרפים אל הנביא –אם ערבים הם, יהודים או נוצרים — אמורה להיות הקהילה החדשה שתחת דגל הנביא תגשים את משימת הכניסה לארץ המובטחת שבני ישראל כשלו בה, ותחדש בארץ זו את מורשת המלכים והנביאים .
בהמשך הפסקה הקוראן מספר כיצד בני ישראל לא קיימו את מצוות הכניסה אל הארץ הקדושה, וכיצד נאסרה על הסרבנים כניסה אל הארץ במהלך ארבעים שנה שבהן ינדדו בארץ. משתקפת כאן פרשת המרגלים המוכרת לנו מן המקרא )במדבר יג–יד(. אלא שתפקיד ארבעים השנה בקטע הקוראני שלפנינו שונה מתפקידן בגרסה המקראית. במקרא, תקופת ארבעים השנה מציינת את משך הנדודים שנגזרו על הסרבנים עד מותם )במדבר יד 32–35(. אלה מכונים במקורות היהודיים 'מתי מדבר' או 'דור המדבר'. בגרסה הקוראנית שלפנינו, לעומת זאת, ארבעים שנות הנדודים הן בראש ובראשונה תקופת איסור כניסת הסרבנים לארץ, ואין רמז למותם הצפוי במהלך הנדודים. מבחינה זאת גרסת הקוראן קרובה יותר לפסוק מקראי אחר שבו ארבעים השנה הן משך הזמן המוחלט של כלל בני ישראל העושים דרכם עד

3 אבן עטיה, תפסיר, ה, עמ '67 )סורה 5: 20(.
4 לכן יש המפרשים — באופן מאולץ, יש לומר — שמדובר בשבעים האנשים שמשה בחר מתוך בני עמו, כנאמר בסורה 7: 155. למשל טברי, תפסיר, ו, עמ '108 )על סורה 5: 20(.

הגיעם אל הארץ המובטחת.5 מכל מקום, הרעיון הקוראני בדבר הגבלת איסור כניסתהסרבנים לארץ לתקופה קצובה בלבד מותיר להם — או שמא לזרעם — פתח תקווה לכניסה אל הארץ אי שם בעתיד. עוד נשוב לכך להלן.