הרב יעקב נגן

כבר למדתי לא פעם בחיים, שלעיתים מפגשים הנראים כמקריים לחלוטין, מפגישים אותנו עם הנקודות העמוקות ביותר בחיינו. כך קרה גם בסיפור זה, סיפור על מפגש עם תייר גרמני, ששלח אותי לבירור מעמיק על זהות, ועל יחס היהדות לבני דתות אחרות.
לפני זמן מה, התקשר אלי תלמיד שעובד כיום בחנות ספרים בירושלים. הוא סיפר לי שאל החנות נכנס תייר גרמני, שרכש שני ספרים אך יחד איתם ביקש בקשה מוזרה: הוא רוצה להיפגש עם רב יהודי!
התלמיד שאל אותי אם אסכים להיפגש עם התייר, וברגע הראשון התמלאתי בחשש: אולי מדובר על פושע נאצי לשעבר שרוצה להתוודות על פשעיו בפני רב, וחושב שהרב – כמו כומר – יוכל להעניק לו מחילה... אך לבסוף, המפגש עם אותו תייר לימד אותי רבות על המסעות המרתקים שעוברים אנשים למול זהותם הדתית, ועורר אותי לתובנות עמוקות על היחס האידיאלי בין הדתות השונות.
לאחר שיחת טלפון קצרה, קבענו להיפגש בעיר העתיקה בירושלים, ושם הוא סיפר לי את סיפורו:
הוא נולד כנוצרי בעיירה קטנה בגרמניה, אך בשלב מסוים בחייו התעורר אצלו חוסר שקט בנוגע לדרכו הרוחנית, והוא פיתח עניין גדול בבודהיזם. במסעותיו בעקבות המשמעות הרוחנית של החיים, הוא נפגש עם הדלאיי לאמה, מנהיג הבודהיזם הטיבטי. המפגש היה מפתיע ביותר: במקום "לקרב" אותו לדת הבודהיסטית, כיוון אותו הדלאי לאמה לחזור לדת בה נולד ולהעמיק בה! לנוכח הפתעתו, הסביר לו הדלאי לאמה שעל האדם לצמוח דווקא מתוך התרבות האותנטית בה גדל, ולמצוא שם את דרכו הרוחנית. למען האמת, שמעתי לא פעם סיפורים כאלו על הדלאי לאמה אך תמיד מזווית מבט יהודית: סיפורים על מחפשים רוחניים יהודים שנפגשו אותו והוא כיוון אותם לשוב ליהדותם. לראשונה הבנתי שאין זה רק סיפור על יחסו של הדלאי לאמה ליהדות, אלא תפיסת עומק על ההוויה הדתית עצמה, ועל היחס שצריך לשרור בין דתות.
בעקבות הסיפור התעוררה בי ביתר שאת שאלת יחסה של היהדות להנחיה בסגנון זו של הדלאי לאמה: איזו הכוונה רוחנית חפצה היהדות לתת לבני דתות אחרות? מובן שלא יכולה להיות השלמה יהודית עם עבודת אלילים, אליה התורה מתנגדת בתוקף. אבל גם כאשר מדובר על זהות מונותאיסטית - האם יש זהות אחת מסוימת אליה מכוונת היהדות את בני הדתות האחרות, או שיש קיום לעמדה המעניקה מקום לריבוי דתות, ומחזקת דווקא את הקשר של האינו יהודי לדתו המקורית, כפי שעשה הדלאי לאמה?
מן המפורסמות שישנן שבע מצוות בני נח, המחייבות כל אדם באשר הוא שם, אך ישנן שתי תפיסות אפשריות לגבי מצוות אלו: תפיסה אחת רואה בהן דת, מעין "דת בני נח", ואילו התפיסה השניה רואה בהן מערכת חוקים מוסרית בסיסית, אך לא מענה לזהות הדתית העמוקה. דעתי, שעליה ארחיב במקום אחר, היא שמצוות בני נח נועדו בעיקר ל"סור מרע", ואינן מקיפות את כל המרחב של הקשר בין האדם לאלוקיו.
נותר אפוא מרחב פתוח לדרכו של האדם שאינו מישראל לעבוד את אלוקיו. האם ייתכן שבמרחב הזה ריבוי של דתות אפשרי ואולי אף מתבקש? האם יכולה היהדות לראות גם בדתות אחרות גוון לגיטימי ורצוי של עבודת ה'?
תשובה חיובית לשאלה זו עולה לכאורה בדבריו של רבי יוסף אלבו, מגדולי הוגי דעות של ימי הבינים, ב"ספר העיקרים" (מאמר א פרק כה). ר"י אלבו מציב את השאלה האם לכתחילה אמורה להיות דת אחת או דתות רבות:

"וממה שראוי שנחקור בכאן הוא אם הדת האלהית יחוייב שתהיה אחת לכל האנשים או רבות"

תשובתו מחלקת בין הנותן – אלוקים – שהוא אחד ויחיד, לבין המקבל, האנושות, שהשוני והמגוון שקיים בה מעוררים צורך בדרכי ביטוי שונות של הדת:

". לפי שהוא מבואר שמזגי האנשים מתחלפים...ויתחלפו האנשים בזה גם כן מצד התחלפות מקומות מושבותיהם, כי טבעי הארצות מתחלפות בשנויי האוירים וההרים והמימות וכיוצא בזה...ויצטרך לכל אחת מהן נימוס מתחלף לנימוס האחרת בזמן אחד בעצמו"

מצד הנותן יש כמובן אלוקים אחד, אך מצד המקבל יש שוני וגיוון, ולכן צריכות להיות דתות רבות לאנושות.
גם מרן רב קוק כותב ב"לנבוכי הדור" (פרק ח), שההבדלים בין הדתות קשורים לשונות בזהות הלאומית. מתוך כך (באופן שמזכיר אולי את דברי הדלאי לאמה) רואה הרב בתופעה של המרת דת תופעה בעייתית, שכן היא מחלישה את כוחו של העם אליו נולדת.
אולם, יש לשים לב להבדל מהותי בין הנימוק שנותן כל אחד מהם לתפיסתו: אצל הדלאי לאמה חשיבות הצמיחה מתוך התרבות האותנטית היא לצורך האדם, כיון שכך יקל עליו להתפתח, ואילו אצל הרב קוק זו המחוייבות לחברה וללאום אליו שייך האדם.
הרב קוק חוזר על דברים אלו בסגנון אחר גם באורות הקודש:

"וכיון שהאופן המקשר את המחשבה האנושית והרגשותיה עם האורה האלהית הבלתי גבולית ועליונה מכל, מוכרח להיות בגוונים משונים, בשביל כך שונות הן ארחות החיים הרוחניים בכל עם וקיבוץ רשום (אורות הקודש ג, טו. קובץ א' קפו)

"ארחות החיים הרוחניים" שונים כיון שיש מגע אחר עם האורה האלוקית. היא תמיד תשאר בלתי גבולית ועליונה, אך אורה ייקלט בגוונים שונים ובמנהגים שונים בתרבויות ובעמים השונים.
דבריהם של בעל ספר העיקרים ושל מרן הרב קוק, מדגישים למעשה שהדת היא אמצעי לקליטה, עיבוד והתנהלות למול האור האלוקי, אך איננה האלוקות עצמה, שהיא מעבר לכל דת.
אברהם יהושע השל, במאמרו "אין דת שהיא אי", ניסח זאת בצורה חריפה:

[הדת] נהיית לאלילית כאשר מתייחסים אליה כתכלית לעצמו. מעל ומעבר לכל יצור ניצב בורא העולם ואדון ההיסטוריה. הוא נעלה על הכל. השוואת הדת לאלוהים משמעה עבודה זרה.

זיהוי הדת עם האלוקות עצמה כמוה כעבודה זרה, הגשמת האלוקות והפיכתה לעצם ממשי.
דימוי נהדר לשינוי התפיסתי המתחולל ביחס בין הדתות השונות, מצאתי בדבריו של ג'ון היק, מגדולי הפילוסופים של הדת במאה ה-20. היק מתאר את השינוי שחל ביחס הבין-דתי כמקביל למהפכה הקופרניקאית: בתודעה שקדמה לקורפניקוס, היתה הנחת העבודה שהכל סובב סביב כדור הארץ. אך לאחר המהפכה, מובן שהמערכת כולה – כולל כדור הארץ – סובבת סביב השמש. כך ביחס לדתות: מהפכת היחס הבין דתי היא מעבר מתודעה בה הדת שלי נמצאת במרכז והכל סובב סביבה, לתודעה שבמרכז נמצאת האלוקות, השמש, וכל הדתות – כולל זו שלי – סובבות סביבה ומנסות להכיל את אורה בדרכן.
ניתן להוסיף לדברים אלו עוד עקרון מהותי: חלק מהיופי בגילוי השלם של הקב"ה הוא במופע מגוון, עשיר ורב פנים. האחידות והזהות מונעות גילוי מלא של כבוד ה' בעולם. לדעת הרשב"ם, הקב"ה מפרק את מגדל בבל ומפיץ את בני האדם למרחבים כיון שהריבוי התרבותי וריבוי השפות מגלה את כבוד ה' בצורה מלאה יותר.
אמנם, למרות דברים אלו, מזווית מבט יהודית אודה שיש לי קושי לקבל את תפיסתו של היק על ריבוי דתות. גם אם השמש היא האלוקים והדתות הן אפשרויות להכיל את האור הזה, האמונה היהודית בגאולת העולם שואפת בכל זאת לאחדות, לחיבור, לאחווה, "לעבדו שכם אחד". לא מספיק לומר שיש שמש אחת, ולתת לגיטימיות לזולת. סוף כל סוף יש כאן ניכור, התייחסות לזולת כמצוי כ"פלאנטה אחרת". אנו שואפים לאחווה וחיבור, שוני שמאפשר דתות שונות, אך הכרה באחד שתביא לגאולה של "ה' אחד ושמו אחד".
גם הקטע שצוטט מדברי הרב קוק לעיל באורות הקודש מסתיים ברצון באחדות הכוללת את כל הגוונים:

אבל המחרוזה המסדרת, המאחדת, מוכרחת לנצח ולעבור על הכל. ד' אחד ושמו אחד.

ובמקום אחר:

ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון."

היחס לדתות אחרות אינו כשל מופע שונה של עבודת ה' המצוי ב"פלאנטה אחרת", אלא ישנו חזון של אחווה וחיבור של כל הגוונים השונים בקריאה ל "ה' אחד ושמו אחד".