הרב אליהו בן־אמוזג) 1823–1900; להלן: אב״א( נולד בליוורנו שבאיטליה למשפחה שמוצאה ממרוקו. הוא כיהן ברבנות ליוורנו כחמישים שנה והפעיל בה גם בית דפוס ידוע. הרב אב״א עסק כבר מגיל צעיר בקבלה ובמדעים כלליים ונודע כבעל ידע נרחב בייחוד בתחומים אלו. פירושו לתורה, ״אם למקרא״, שנדפס בשנים 1862–1863, מתמקד גם ביחס בין האמונות והמנהגים שבתורה לאלו של העמים הקדמונים ובפרט לאלו של העם המצרי .
חיבור נוסף שלו, הנושא את השם ״מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי״) Morale Juive et Morale Chrétienne(, נדפס לראשונה ב־1867 ומאז נתפרסם בכמה מהדורות. תרגום עברי של הספר מאת שמעון מרכוס ראה אור בהוצאת מוסד הרב קוק בשנת תשכ״ו, תחת השם ״בשבילי מוסר״. הספר תורגם שוב מצרפתית על ידי הרב אליהו רחמים זייני בשנת תשס״ז וראה אור בהוצאת ישיבת אור וישועה – בשמו המקורי )הציטוטים דלהלן לקוחים ממהדורה זו(. בספר זה עומד הרב אב״א בהרחבה על היחס בין עקרונות הנצרות לבין מקורותיה היהודיים, תוך הדגשה שמקורם המובהק של הרעיונות האוניברסליים שבנצרות – ביהדות, שגם לה פן אוניברסלי. מלבד זאת הוא מעניק תשומת לב מיוחדת ליתרון המוסר היהודי ומאפייניו הלאומיים־מדיניים על פני המוסר הנוצרי האוניברסלי המנותק מערכי העולם הזה. חיבורים נוספים של הרב אב״א עוסקים במקורות קבליים שמהם לדבריו שאבו הנוצרים את עיקרי תורותיהם .
חיבורו העיקרי, ״ישראל והאנושות״) Israel et L'Humanité(, עוסק ביחסים שבין ישראל ואומות העולם ובתפקידיהם השונים. טיוטת החיבור כללה כ־1900 עמודים גדולים בצרפתית והיא לא ראתה אור בחיי המחבר. רק לאחר מותו, בשנת 1914, נדפס הספר – כאלף עמודים אורכו – במהדורה ערוכה ומעובדת על ידי אמי פאלייר ,תלמידו של הרב אב״א. פאלייר היה תלמיד מיוחד במינו: הוא היה נוצרי שביקש להתגייר, אך הרב אב״א שכנע אותו שלא לעשות זאת אלא להפיץ את שבע מצוות בני נח בקרב הנוצרים.1 מהדורה שנייה מקוצרת של החיבור נדפסה בצרפתית בשנת 1916, ועל בסיסה יצאה בשנת 1967 המהדורה העברית )בהוצאת מוסד הרב קוק ובתרגומו של שמעון מרכוס( שהיקפה כשליש מן החיבור המקורי )המובאות דלהלן לקוחות ממהדורה זו(. לאחרונה יצא לאור תרגום מלא של החיבור לאנגלית.
שלוש תובנות חשובות מאפיינות את משנתו של הרב אב״א .ראשית, התובנה העקרונית הקובעת שהתורה מכוונת לתיקון הדתי של

1 . ישנם הבדלים בין רוחו של ״מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי״, המדגיש את יתרון היהדות על הנצרות, לבין רוח החיבור ״ישראל והאנושות״, שעיקרו הדגשת הדת האוניברסלית הכלולה בתורה וברוחה. פער זה גרם להשערות שונות על עמדתו המדויקת של הרב אב״א )ראו למשל ההשערה של יעקב פליישמן, בעיית הנצרות במחשבה היהודית ממנדלסון עד רוזנצווייג, ירושלים: מאגנס, תשכ״ד ,עמ׳ 129–130(. יש שהעלו את האפשרות לייחס את השינויים לעריכתו של אמי פאלייר אך השוואה שנערכה בין כתב היד המקורי והמהדורה של 1914 מלמדת שאין ביניהם שינויים משמעותיים. ראו Clemence Boulouque, Another
.Modernity, Stanford University Press, 2020

העולם כולו דרך ישראל כממלכת כוהנים שתפקידם להוביל לקיום מצוות בני נח על ידי כלל העולם. שנית, התובנה המעשית שלפיה הדתות הגדולות )הנצרות והאסלאם( הן כלי עיקרי שדרכו הופצה בעבר בשורתה של התורה ולהן תפקיד מרכזי בהפצת הדת העולמית בעתיד. הדברים מגיעים עד כדי כך שהרב אב״א מעיד שהוא מתמלא בהתרגשות ובגאווה כאשר הוא שומע כומר קורא מפרקי תהילים ]5[. אומנם הוא גם מבקר בחריפות רבה את הטעויות החמורות שנעשו בליקוט הסלקטיבי והמשובש של דתות אלו מתוך דברי התורה ,וסבור שרק ההסתייגות מטעויות אלו תאפשר להן לקדם את הפצת הדת העולמית בעתיד. לבסוף, הרב אב״א מפתח את נושא ״תורת בני נח״ ובמסגרת זו מדגיש את היסוד הרוחני והמוסרי המשותף וכן את החשיבות של דתות שונות ושל סגנונות דתיים שונים ההולמים את טבע העמים השונים.
כבר בהקדמה לספרו ״ישראל והאנושות״ מכריז הרב אב״א שמטרת הספר היא להראות שתכליתה של היהדות היא דת אוניברסלית לכל העולם ולהבהיר את הקשר שבין הצד הלאומי שבתורה לצד האנושי־כללי. ההתבדלות המיוחדת של עם ישראל מן העמים הקדמונים נבעה דווקא מן הצורך לבצר את החזון הרחוק שלה שהוא כינון הדת האוניברסלית. אלוהי ישראל הוא אלוהי העולם ,הבורא והמשגיח, ולא אל מקומי, וממילא המסר של תורת ישראל הוא מסר אוניברסלי; אלא שכדי להוציאו אל הפועל הוא כרוך בביצור תפקידם של ישראל כעם נבדל של כוהנים המסורים לרעיון הדתי בשלמותו. זהו מקור הממד הלאומי של התורה המכונה על ידו ״תורת משה״, המתקיים במקביל ל״תורת בני נח״ הפונה אל העולם כולו ]1[.
בהקשר זה מדגיש הרב אב״א בצורות שונות את קיומה של אמונה מונותיאיסטית באומות העולם גם קודם למתן תורה, ואת שייכותם של העמים השונים לאמונה באלוהי העולם כולו גם בדתם העתיקה. הוא מצביע על קיומו של אל ראשי ועליון בתרבויות שונות אף אם ישנה הכרה בכוחות ואלים שונים תחתיו. לדבריו, עקרונות־העל של התורה מצויים בסודות תורת הקבלה ואלו מקבילים לחלק מהידיעות הסודיות שהיו מצויות אצל כוהני העמים העתיקים: מצרים ,יוון, פרס והודו ]2[.
במקביל, הוא מבסס את החשיבות של ה״נואחיזם״, דת בני נח הטמונה בתורה, ומהותה היא הבסיס הדתי והמוסרי השייך לכל העמים והנדרש מכל העמים, כחלק מרכזי בבשורה של תורת ישראל ]3[.
עניין זה מעורר את השאלה: האם דת בני נח אמורה להיות תמצית הדתיות של הגויים או שהיא בסיס שעל גביו יש מקום לכל עם ולכל תרבות לבנות קומה ייחודית נוספת – לביטוי יחסם הרוחני אל הקב״ה? בעניין זה ניתן לראות דגשים משלימים בתוך כתביו של אב״א. מחד גיסא הוא מדגיש שהאינסופיות האלוהית אין לתארּהּ על ידי דת אחת וגוון אחד, ועל כן מלכתחילה יש מקום לדתות שונות ]4[. מאידך גיסא, אין זה סותר את מה שהוא כותב במקומות רבים על עליונותה של תורת ישראל בתור הפיתוח השלם של עבודת אלוהים, כאשר הדתות האחרות צריכות ללמוד ממנה ולהשתלם לאמונה שלמה יותר.
מקום מיוחד מקדיש הרב אב״א למקומן של הנצרות והאסלאם בהיסטוריה, ובפרט לנצרות. מחד גיסא, דתות אלו ראויות להוקרה על הפצת אמונת ישראל באומות משום שבכך קידמו מאוד את החזון של הדת האוניברסלית ומימשו בצדק את הרעיון היסודי ששאבו מתורת ישראל. בהמשך לזה, הוא מכיר בתרומתה רבת הערך של הנצרות לקידום ערכי המוסר בקרב עמים רבים, ערכים ששאבה מן היהדות ]5[. מאידך גיסא, הנוצרים שגו משום שלא הבינו את הכפילות הנדרשת בין דת משה ודת בני נח, המותירה ייחוד לישראל ככוהני העולם. הנצרות הקדומה כללה גרסה שניסתה להפוך את כל יושבי תבל לשומרי תורת משה, או שביטלה את תורת משה גם מבני ישראל. שני כיוונים אלו מוטעים, והעולם צריך לכלול עם של כוהנים במקביל לדת האוניברסלית השייכת לעולם כולו. לדבריו, טעות זו קשורה לטעות היסודית של הנצרות שהתרחקה מכל מחויבות לאומית ומדינית ודבקה רק בערך של דתיות ומוסריות מופשטת שהובילה להצהרות של אחווה אוניברסלית שלא הצליחה להתממש במסגרת העולם הזה והובילה באופן פרדוקסלי דווקא לאלימות דתית קשה ]6[. לעומת טעות זו של הנצרות, טעתה דת האסלאם טעות הפוכה, כאשר שאבה מתורת ישראל רק את הממד החברתי־מדיני תוך הזנחת הממד הרוחני־מטפיזי שלה ]7[.2

]...[ האם היהדות היא הדת העולמית? אילו היתה היהדות דת לאומית בלבד לא היתה יכולה להוציא מקרבה שתי דתות בעלות כיוון אוניברסאלי [...] הצגנו את השאלה אם היהדות היא דת אוניברסאלית וענינו בחיוב. לאמיתו של דבר – לא כך יש להציג את השאלה. היה עלינו לשאול: כלום מכילה היהדות בקרבה דת כללית? ]...[ זהו פתרון המשבר העובר עתה על הדתות השונות, ואם נרצה לומר את הכל הרי זוהי התקווה הדתית האחרונה של האנושות. ומאחר שניגשנו אל הענין באופן זה אנו עונים ללא היסוס, כי היהדות היא הדת העולמית ]...[ כוללת בקרבה, בדומה לפרח המסתיר בחובו את הפרי ,דת המיועדת לכל המין האנושי, ואשר חוקי תורתה שלכאורה אינם

2 . להרחבה נוספת על כל האמור כאן ראו במהדורת הרב אליהו רחמים זייני לספר מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי; גתית הולצמן, ״אוניברסאליות ולאומיות, ישראל והעמים בהגותו של הרב אליהו בן אמוזג״, פעמים ,74 )תשנ״ח(, עמ׳ 104–130; אלסנדרו גואטה, ״קבלה ונצרות בהגותו של הרב אליהו בן אמוזג״, פעמים ,74 )תשנ״ח(, עמ׳ 97–103.
בשונה מיתר הפרקים בחיבור זה, סעיפי המקורות בפרק הנוכחי מחולקים על פי נושאים שונים. כל סעיף מתמקד בהיבט אחר במשנתו של הרב אב״א בנידון שלפנינו וכולל תחתיו מובאות מכל ספריו.

תואמים השקפה זו אינם אלא קליפתה או מעטפתה החיצונית )ישראל והאנושות, עמ׳ 22–23(.
אנו מקווים כי לקח כפול יצמח מספרנו. מצד אחד נשתדל להוכיח כי בניגוד לטענותיה של הביקורת הרציונליסטית רחוקה היהדות מלהיות דת לאומית בלבד. היא חובקת מרחקים בזרועותיה ,ומעולם לא חדלה מלדאוג לגורלה של האנושות. מצד שני נשתדל לקבוע, כי אין אידיאל דתי העולה על האידיאל העברי, אף אין אידיאל קרוב כמלוא נימה לאידיאל שיצרה היהדות על האדם ועל הארגון החברתי. רק משתקבל האנושות אידיאל זה, ומשתשכלל את הנצרות לפי דפוס זה, תוכל לרכוש אמונה באלהים ובהתגלותו .נצביע על קיום יחד ביהדות: האוניברסאליות כמטרה והייחוד כאמצעי ]...[ אנו משוכנעים כי רק היהדות האורתודוקסית, המטפחת בקרבה שאיפות של דת אוניברסאלית, יש לאל ידה בלבד לספק את צרכיה הדתיים של האנושות ]...[ )ישראל והאנושות, עמ׳ 36(.
אגב בחינה מדוקדת של תורת משה, הנראית כאילו הקימה חיץ בין ישראל לבין המין האנושי כולו, ניתן לגלות את טעמם של אותם החוקים [...] עבודת ה׳ המיוחדת לישראל נועדה כדי להגן על הדת האוניברסאלית האמיתית – תורת בני נח ]...[ ולהגשים דת זו .בתופעה זו יש לבקש את הבלתי מובן, הנסתר והנעלם בתולדות עם ישראל, בדעותיו ובחוקיו ]...[ )ישראל והאנושות, עמ׳ 24(.
לגבי היהדות, העולם הוא משפחה גדולה שאביה בא במגע ישיר עם בניו, כלומר – עם האומות השונות הממלאות את הארץ. מבין הבנים האלה – לפי המנהגים הקדומים – היה הבכור כהן המשפחה והיה חייב לקיים את הוראות האב ולמלא את מקומו. הבכור הסדיר את ענייני הקודש, שירת בקודש, לימד ובירך את הקהל. כאות הכרה והוקרה על שירותיו, זכה הבכור בשני חלקים של ירושת האב ,ובהקדשה או בסמיכת ידיים, ששימשה כעין מינוי דתי ]...[ זוהי תפיסת העולם היהודית .בשמים אל יחיד, אב אחד לכל בני האדם ,ובארץ משפחת עמים ובהם ישראל הוא הבן הבכור המיועד להורות ולהנחיל את האמונה האמיתית לאנושות והוא הכהן הראשי שלה .זוהי חוקת בני נח שנצטוו לפי חז״ל שבע מצוות – עיקרי התורה האנושית. המין האנושי יאמץ לו תורה זו בימות המשיח, ועם ישראל קיבל על עצמו לשמור עליה ולהשליטה בבוא המועד ]...[ )ישראל והאנושות, עמ׳ 32(.
ארץ ישראל ועם ישראל הם שני כלים שההשגחה בחרה בהם למען השגת המטרה האוניברסאלית. גורלה של ארץ זו וגורלו של עם זה קשורים בגורל המין האנושי כולו )ישראל והאנושות, עמ׳ 112(.

דבר זה נזכר במקרא במפורש ]...[ נעקוב נא אפוא אחרי שרידי ההכרה באל יחיד מחוץ לתחומו של ישראל לפי מה שנמסר בכתבי הקודש ]...[ האלילות והיהדות צועדות זו מול זו כדי להתמזג ולהתאחד בתפיסה שהיתה כנראה חלקת השכבה הטובה באנושות: אל עליון ואלים משניים המשועבדים לו .ההבדל בין אמונת העברים לבין אמונת האליליים היה בכך, שישראל לא ראה באלים משניים אלה אלא תארים אלהיים ,בעוד שאצל האליליים לבשה אמונתם צורות גשמיות שונות שסימלו את אלהיותיהן. בזמן מאוחר יותר אנו מוצאים הבדל זה בין הנצרות לבין הקבלה ]...[ הנצרות על עיקר השילוש שלה הפכה את תארי ה׳ של המקובלים לעצמים נבדלים. המונותיאיזם היהודי היה מקובל בקרב האליליים בצורה של מונותיאיזם עממי. כי שיטת אל עליון בלווית כוחות משניים מואנשים אינו אלא מונותיאיזם כזה )ישראל והאנושות, עמ׳ 78–79(.
נשמת התורה היא חכמת הקבלה המסכמת עם הידיעות המתהלכות באותו פרק ובאותו מקום, והיא לבדה תסתום פי הקריטיק ]=הביקורת[ האומרת שחוקי התורה נעתקו אצלנו מחוקי ומנהגי מצרים. והענין אמת שדומים זה לזה בפנים רבים, לא כמו שחשבו קצת להפריד בין הדבקים. אמנם לא מטעם האפיקורסים שמשה למד מהם, רק כי חכמת אלהים בקרבו הידועה לקדמוני האבות מסכמת באיזה צד עם מה שנשאר ידוע ומקובל אצל חשובי כהני מצרים ,ולא בלבד אצל אלה, רק גם אצל כהני הודו ופרס ויון לא נפל ממה שאנו רואים בחוקי ואמונות מצרים, ומה נפלאו בזה חכמי הקבלה האומרים כי מצרים היא מכל האומות הסמוכה יותר אל הקדושה )אם למקרא, במדבר ג, מה.(
נעיר רק על דמיון יקר, לא נפל ודאי במקרה, והוא שמצינו בארץ הודו הגדול בשלשת אליהם נקרא ״ברם״ ]...[ שכמו שהשתנה שמו של אברם ונקרא אברהם כן באמונת ההודיים מ״ברם״ נעשה ״ברמה" בתוספת ה׳ בסופו ]...[ וידענו בבירור באמונות ההודיים כי ברם הוא הבורא ]...[ שכפי חכמי הקבלה אברהם הוא החסד והוא מדת הרחמים שבה נברא העולם )אם למקרא, בראשית כג, ו.(
שלשה פעמים מצינו שם ה׳ נזכר בפי הנכרים ]...[ הרי שהכח והממשלה העליונה הנשגבה על כל הכוחות האנושיות, הטבעיות והאלוהיות תתייחס אל השם הזה הנכבד, ואני אומר כי זה קרה להם כי היה אצלם אלהי ישראל בבחינת אלהי האלהים ואדוני האדונים ואם היו עובדים גם כן זולתו היו מאמינים בו להיות גבוה מעל גבוה )אם למקרא, בראשית כד, נ(
״ויברך אותם אלהים ויאמר להם״, ההתגלות מתייחסת לאדם הראשון, היא איפוא אוניברסאלית במרחב, כלום לא יצאה כל האנושות מאדם הראשון וכלום לא נועדה האנושות לאכלס את כל חלקי הארץ? קיימת שורה של אגדות שרעיונן המרכזי מבוטא באופנים שונים כלומר שאדם הראשון היה צריך למלא אותה המשימה שמילא אחר כך עם ישראל, ״ראוי היה אדם הראשון שתנתן תורה על ידו ]...[ ראוי היה אדם הראשון שיעמדו ממנו שנים עשר שבטים...״ .אדם הראשון חוייב לקיים בגן העדן מצוות עשה ולא תעשה. דומה שהכוונה היא כאן לטשטש כל הבדל בין ישראל לבין עמים אחרים על מנת לציין שההתגלות האלהית היא מנת חלקם של כל בני אדם ולאו דווקא של צאצאי אברהם )ישראל והאנושות, עמ׳ 187(.

האופי האתני והמקומי של תורת משה מצד אחד והיעדרות כמעט גמורה של גיור מאורגן מצד שני דים להוכיח שלדת ישראל אין יעוד ליהפך לדת עולמית ואף על פי כן הנה היא מכריזה על עקרונות כלליים מסויימים כמחייבים כל יצור אנושי באשר הוא שם כחוקים אשר אין לפסוח עליהם ללא עונש ואשר ביצועם נדרש על ידי הצדק האלהי. מכאן שיש לה ליהדות תודעה של דת אוניברסאלית אשר קוויה הכלליים ניכרים כבר בכתבי הקודש. הייתכן לא להבחין כאן אספקט אחר של היהדות הנוגע לכל האנשים ולכל הזמנים )ישראל והאנושות, עמ׳ 199(.
במלחמות רשות דורש ישראל כניעה מצד המנוצחים, ואת דתם ,ותהא הגסה שבין הדתות הפוליתיאיסטיות, הוא צריך לכבד מבלי לכפות עליהם כפייה כלשהי. שונה הוא המצב במלחמות מצווה היינו המלחמות שנאלץ ישראל להכריז על הכנענים. עם ישראל הגאה על תורתו החדורה גדולתו, הסתפק בדרישות מועטות כאלה שכל עם תרבותי אחר לא היה מהסס מלדרוש כיום משבט בארבארי: קיום חוקי בני נח, זאת אומרת, מינימום של דת ושל מוסר, אשר שום חברה בעולם אין בידה לוותר עליהם אם אינה רוצה לדון את עצמה לכלייה שאין לה תקנה )ישראל והאנושות, עמ׳ 201(.
חוקת בני נח האוניברסאלית המסדירה את חיי האנושות כולה צריכה מטבעה להיות ראציונאלית יותר מאשר חוקת תורת משה ומותאמת יותר לצד המושכל של העניינים. אופי ראציונאלי זה הוא תכונתה היסודית והעצמית. המבחן השטחי ביותר מספיק כדי להעמידנו על אמיתות הדברים )ישראל והאנושות, עמ׳ 217(.
המצווה השלישית של מצוות בני נח אוסרת את עבודת האלילים ומחייבת הן נכרי והן יהודי להכיר רק באל אחד. נוסיף מיד כי מבחינה זו דתם של בני נח היא בעלת היקף גדול יותר מאשר היהדות הטהורה. בעוד שעל יהודי הוטלה הודאה באחדות גמורה ומוחלטת ללא כל נתינת אפשרות של שיתוף יצורים אלהיים אחרים ,לכל הפחות בהערצתם – אחרת היא לגבי נכרי אשר לא ייחשב לו לפשע אם בפולחנו הוא משתף גם אלהויות אחרות לאל האמיתי ובלבד שלא יכיר ולא יעריץ אלא אל עליון אחד )ישראל והאנושות ,עמ׳ 223(.
אשר לחוקי המוסר, אין ספק שהם חלים על כל האנושות .כשמדובר בכתבי הקודש על התנהגותו של האדם – הכוונה היא לאנושות כולה. ולא בספרי הנביאים או הכתובים בלבד, כמו למשל בספר משלי, אלא גם בתורה. גם התורה מדגשת כי חיי המוסר הם הכרחיים לכבוד כל בני האדם ללא כל הבדל, בהתאם למה שהעירו חכמינו בצדק ביחס להשחתת המידות בה שקעו העכו״ם. ״כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ״. התורה משתמשת במילים ״אנשי הארץ״ שמשמעותן היא כללית. כלום אין הכוונה שחוקי המוסר מכוונים לאליליים וגם ליהודים? ]...[ כלל המוסר האחיד מתגלה לא רק במצבם של האליליים כלפי ה׳ אלא גם ביחסיהם אל ישראל ובכלל ביחסיהם ההדדיים של כל האנשים ]...[ שמא יש לראות באחידות החוק המוסרי החל על האנושות את הסיבה שבגללה גובר דווקא היסוד הלאומי בתורת משה על היסוד המוסרי. חזקה על החוק המוסרי שהוא ידוע לכול, תודות ליצר הטבעי המקנן בלבו של האדם ותודות למסורת המשותפת לכל העמים, כשם שמקובל כי האמונות היסודיות מובנות לכול ואין צורך להטעימן במיוחד )ישראל והאנושות, עמ׳ 238(.
יש לעמוד מקרוב על שני תנאים הנחשבים לעיקריים. על מנת שתישמע בשמים תפילת הנכרים יראתם צריכה להיות תואמת את יראת בני ישראל כמו שנאמר ״למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אתך כעמך ישראל״ .מלבד זה עליהם להכיר בשליחות ישראל כעם כהנים כי הפסוק מסיים: ״ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי״. לפי הראשון בתנאים אלה, קיים היה חוק למען עובדי האלילים שלא היה זהה כמובן עם החוק העברי, שהרי אם כן לא היינו מבדילים בין זה לזה, אלא יש להניח שהיתה לו איזו שהיא זיקה לתורת משה. זהו מה שמתאים לחוקת בני נח. אשר לתנאי השני הוא התנאי אשר אחרי התלמוד מתווה הרמב״ם לפולחנם של בני נח כדישייחשב לחוקי. כלומר, שלא יהווה מתוך איזו פילוסופיה מוסרית או אפילו דת טבעית אלא יתקבל כהתגלות ראשונית שזכה בה המין האנושי כולו ואשר שמירתה הופקדה בידי ישראל. ״כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא. והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב״ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן...״ ]משנה תורה, הלכות מלכים, פרק ח, הלכה יא[ )ישראל והאנושות ,עמ׳ 268–269(.

האוניברסאליות שבתורה מתגלה בהתאם להשקפת חכמינו לא רק בריבוי הלשונות לשם הפצת דבר ה׳ אלא גם באידיאולוגיה עצמה .במלים אחרות: היא כלולה גם ברעיון וגם בדברים האמורים .מלבד זה שהמלים מופנות לכל עם בלשונו המיוחדה הן גושרות לכל פרט ופרט כשהן מתאימות לטבעו המיוחד ולרוחו המיוחדת במלים אחרות ]...[ הרעיון הדתי לובש צורות שונות ורבות על מנת שיהא נתפס וכדי שייעכל בשלבים השונים של תפיסת כל אדם. כמו כל גזע, כך כל אדם נוטה לקבל את האמת באופן המיוחד לו ולתפסו בגישתו המיוחדת. והוא הדין לגבי רעיון האלהים עצמו. המושגים השונים על אלהים מהווים אלהויות מיוחדות בשביל העמים השונים. מושגים אלה בהיותם ממוזגים זה עם זה בסינתיזה עילאית רומזים לבורא העולם הנערץ על ידי האנושות בכללותה. כך מתנה האחדות האנושית, ובאופן אובייקטיבי גם גורמת אחדות האלהית. הפוליגוניזם שבחוקה האלהית אם אפשר לומר כך ,ריבוי האספקטים של דבר ה׳ בסיני הוא תוצאה של אותו העקרון החל על כל הדתות. כל עם כשם שהוא שואל מרעיון האלהות מה שהוא מוכשר לתפוס, לוקח גם מן הדת את המתאים ביותר למזגו ולהלך דעותיו. לאלה מתאימה המיטאפיסיקה על סמליה ופולחנה העדינים הנובעים ממנה, לאלה מתאימה ההאנשה )אנתרופומורפיזם( עם צורות החיות הקדושות ,עם המשלים ועם ההגשמות, לאלה עיונים עמוקים ומסתורין ולאלה מחשבות קדומות ופולחנים בארבאריים. הנסיון היומיומי מוכיח כי אנשים שונים ששני רעיונות קרובים מובאים לפניהם לא יבחינו בהם אותם היחסים ]...[ ולבסוף ישנם פילוסופים קאתולים המודים בצדקת עקרון זה גם בתחום הדת: ״האמונה באמת הרוחנית״ – אומר מאריאנו – ״מניחה מראש הבדלים, היא גם תובעת ומולידה אותם .האחדות היא חזקה ממשית ואמיתית ברבגוניותה. אחדות סתומה ,מעורפלת, מטושטשת, אדישה, בלתי פעילה היא הוכחה גלויה כי האמונה, הרוח והאמת כבה אורן והן חולניות״. אלה הם היסודות השכליים או המיטאפיסיים של ריבוי האספקטים בהתגלות סיני )ישראל והאנושות, עמ׳ 260–261(.
כדאי להעיר שהמספרים נעצרים במספר שבע. זהו אישור של גיבוי ורבגוניות של הפולחנים .היהדות מודה כי הערצת אלהים חייבת ללבוש צורות שונות המותאמות לטבעם של גזעים שונים ולטבע הסביבה ללא נזק לעצם האחדות הכללית שישראל הוא שומרה הנאמן )ישראל והאנושות, עמ׳ 271(.
תורת משה מכירה בנוכחותם החוקית של זרים בארץ ישראל שאינם כפופים למרותה של דת ישראל. אלה הם ״גרים תושבים״ ,אזרחים שאינם בני הדת היהודית. לא רק שהם פטורים מאיסורי מאכלות הנקובים בתורה אלא בפירוש נאמר ״לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי״. ערכו של כלל זה לא יסולא בפז: א. בשל כוונתו האצילה המבצבצת מתוכו. ב. בשל הכרה מפורשת הגלומה בו במצב דתי מסויים השונה מהלך רוחות דתי שאינו זהה עם תורת משה )ישראל והאנושות, עמ׳ 207(.

ממעיין זה שאבו את האומץ להפיץ אתבשורתם עד כנפות הארץ ]...[ מעולם לא התגלעו חילוקי דעות לגבי השאיפות הכלליות, המשותפות לשתי הדתות גם יחד, לגבי החובה להפיץ את דבר ה׳ בקרב העמים ולהביאם תחת כנפי האמונה באל אמת )ישראל והאנושות, עמ׳ 24(.
]...[ אין איש אובייקטיבי ובעל הגיון, שלא יכיר ויעריך כדבעי את ערכן הגדול של שתי הדתות הגדולות, ובפרט של הנצרות .אין יהודי הראוי להקרא בשם זה, שלא ימצא קורת רוח בשינויים הגדולים שנתחוללו על ידי שתי הדתות בעולם שהיה שקוע במ״ט שערי טומאה ובניוון מוסרי. לא ייתכן לשמוע שמות הנערצים והיקרים גם ליהודים, לא ייתכן לשמוע הדים מספרי הקודש, לא ייתכן לשמוע את מזמוריהם ונבואותיהם בפיות מליוני בניהם של עובדי אלילים קדמונים, בני כל הגזעים, המתכנסים להשמיע שבחים לאלהי ישראל בכנסיותיהם ובמסגדיהם, לא ייתכן לחרות בזכרוננו את מאורעותיהם הגדולים – בלי שנתמלא גאווה בצדק, ומבלי שנחזיק טובה ולבנו יביע אהבה אל ה׳ שעשה נסים גדולים אלה .אשר לי לעצמי, לא נזדמן לי לשמוע מזמורי תהלים בפי כומר מבלי שאתמלא רגשות כאלה. קריאת פרקי האוונגליון לא עברה עלינו באדישות מעולם ]...[ אנו נגררים ברצון אחרי הרשמים האלה מאחר שגברה עלינו התודעה כי נכנסנו לתחומנו אנו. שמחנו על נכסינו ועל הרגשתנו כיהודים, שגדלה ככל שהערכנו יותר את הנצרות [...] )ישראל והאנושות, עמ׳ 29(.
בסופו של דבר עשתה דת זו ]=הנצרות[ צעד גדול בכל הקשור למוסר ולאנושות, בנתצה את המזבחות העשנים עדין מדמם של חפים מפשע, בסלקה את המאורות בהן רוממה הזנות למעמד של חובה דתית, בהצהירה את המקור המשותף של כל בני האדם, על האחווה האוניברסאלית של תושבי כדור הארץ, ובמחתה את הבוץ שהותירו האנוכיות, הגאוה, הכוח הברוטאלי והעושר על פניהם של העניים, האומללים, הנדכאים והמשועבדים .מעשים טובים אלה ,ורבים אחרים, ראויים להערכת הדורות ולהכרת טובתם של בני האדם כולם. ניתן להכיר בחותמה של העבריות במעשים אלו, והיא שמחה עליהם ומוקירה אותם. העבריות מעריכה ילדים מסורים אלו שיצאו מחיקה כשהם חדורים ברוחה, ובוערים באותה אש שהביאה את הפרושים לחרוש ״ארץ וימים, בחפשם נשמה שאפשר לגיירה״ )מתי 23 15(. אמנם את ימות המשיח לא הצליחו הנוצרים להביא ,כפי שהם מתפארים– אולי אף הרחיקו אותם – אולם הם סללו את הדרך לבואו של המשיח ובישרו את דבר מלכותו. אכן יודעת כנסת ישראל להוקירם על כך, למרות הקלון שהטילה עליה הכנסיה, ולמרות היותה עדיין מדממת מהפצעים שפצעה אותה, אין היא חדלה להצהיר זאת ]...[ )מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי, עמ׳ 61–62(.
יהיו יסודות המוסר הנוצרי באשר יהיו, ותהא דעתנו בדבר איתנותם באשר תהא, אין ספק בכך שמבנה גדול ומפואר אכן הוקם על יסודות אלה, ושאלפי דורות אנוש חסו תחת קורת גגו. אלפי יסורים, אלפי כאבים מצאו שם מזור כמעט אלהי. אלפי מעלות טובות התפשטו בעולם כולו ולימדו בכל מקום את האומץ לעשות טוב ואת המורא מפני עשיית רע. אלפי גאונים כופפו את קומתם למראהו. הבה נחווה קידה גם אנו כלפי מלאכת מחשבת זו של קומץ יהודים, נכוף ראשינו בפני ענף זה שנלקח מאילנם הגדול של ישראל והורכב על גזעם של הגויים. ניכר בו חותמה של היהדות, ניכרת בו רוחם של האבות, הנביאים וחכמי התורה, ואנו נוטים לומר יחד עם יצחק אבינו: ״הקול קול יעקב והידים ידי עשו״ )מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי, עמ׳ 110(.

אולם תארים אלו של הנצרות, מעלותיה האמיתיות והלגיטימיות ,שימשו בסיס ליומרות מופרזות ביותר .ללא כל צדק, הגינות או הגיון ,הצהירה הנצרות שמוסרה נעלה מן המוסר העברי. הנצרות עצמה ,מסוחררת מן השבחים שהרעיפה על עצמה, קראה דרור לדעות קדומות
]...[ )מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי, עמ׳ 62(.
אני טוען שבתקופה הרומית, כמו בכל התקופות שלאחר מכן ,לא היה לנצרות או למוסר הנוצרי שום דבר להציע לרגשותיו הטבעיים של האדם, וכי הנצרות ידעה רק להערים מכשולים בפני התפתחותן הטבעית של רגשות אלו, ובאה במבוכה כל אימת שנדרשה לקבוע עמדה ביחס לחובות האדם כלפי מולדתו .הנצרות הטיפה לעקרון ,לעקרון גדול: האחווה האוניברסאלית, אותו דלתה מתוך היהדות ,בלא שידעה כפי שידעה היהדות, למֵתֵן עקרון זה באמצעות העקרון האחר של האחווה הלאומית )מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי, עמ׳ 69(.
כך, באופן זה או אחר, אנו מוצאים תמיד את ביטולם, את מחיקתם של הגוונים הלאומיים הרבים בחיקה של אדישות אוניברסאלית או של אימפריה אוניברסאלית. מדוע? בגין אותו פן שחסר לנצרות לחלוטין: הפן החברתי, הפן המדיני – בין כתוצאה מדרישות מוסרה הקיצוניות והאקסקלוסיביות, בין עקב שאיפותיה הרב־לאומיות שעמדו להתממש בכל רגע. לצד מוסרה החברתי לא היה לנצרות כל צדק חברתי, ולצד המזבח לא ידעה להעמיד כס מלכות, או שכס המלכות נבלע במזבח או שהוא נעלם בצילו )מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי, עמ׳ 70–71(.
בתום לב גמור האמינה הנצרות שאין טוב מלהושיב את עצמה על כס המלכות ולאחוז בעצמה במטה המשפט ]...[ הנצרות האמינה שביכולתה להציב את עיקרי אמונתה כתחליף למוסדות מדיניים, את פולחנה במקום חובות לאומיות ואת מוסרה במקום חובות הציבור [...] הרוח הנשלטת ומנוהלת כאילו היתה גוף, והאמונה המוקפת עונשים מענים וגרדומים, אינם אלא האלימות, העוולה והעריצות המגוייסות לשירותה של דת שכולה חסד. ודווקא משום שלא היה בפיה אלא חסד, ושרעיון הצדק נעלם ממנה לחלוטין, דווקא משום שהטיפה רק לאהבה ובשום אופן לא לכבוד, דווקא משום שהתמסרה לפולחן השלמות הנשגבת ביותר תוך זלזול בשלמות הנחותה יותר ]...[ נידונה הנצרות להיות אלימה )מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי, עמ׳ 72(.יורשה לנו להעלות שתי נקודות בהן עולה החסד הישראלי לאין ערוך על זה של הנצרות. אלו הן: המולדת והחברה .אם ישו הטיף לאהבת כל בני האדם, אם הצליחה הנצרות להעניק לעצמה, טוב יותר מכל מערכת אחרת, חזות של מוסריות אנושית, הרי היה זה על חשבון האהבה המקודשת לא פחות למולדת ולחברה ]...[ הנצרות מכירה רק מולדת אחת: העולם, ואולי נכון יותר לומר: השמים .הנצרות מכירה רק חברה אחת, החברה הרוחנית. המולדת, זכויותיה ,צרכיה, הסייגים שהיא מטילה לעיתים על החסד האוניברסלי, כפי שזכות אחת מגבילה לעתים זכות אחרת; החברה האזרחית, החברה האנושית באמת, כלומר זו של גופים ונשמות יחד, זכויותיה שלה ,תביעותיה, מערכת היחסים שהיא יוצרת בין חבריה, הכללים והחוקים המסדירים יחסים אלה – כל אלה נעלמים לחלוטין מעיני הנצרות .האם מכירה הנצרות באויב מדיני כלשהו? לא. המכירה היא בצדק חברתי? גם לא. והרי ניתן לקבוע ללא היסוס שללא אפשרות של אויב מדיני אין מולדת, וללא יריבות חברתית אין חברה ואין צדק חברתי )מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי, עמ׳ 162–163(.
מה עשתה לה הנצרות במקום זאת? מה הציבה הנצרות במקום אלהי העברים, ״הראשון והאחרון״ ]...[ היא העתיקה את עקרון ההשתלמות לבורא עצמו ולפחות לדברו החיצוני .הנצרות לימדה שדבר ה׳ עצמו נתון להשלמה הדרגתית, שהוא מסתגל למצבים ,לאורחות חיים ואף לחולשותיהם של בני האדם! הנצרות העבירה לאלהים את גמישותו של פאולוס המעמיד עצמו כיהודי כלפי היהודים וגוי כלפי הגויים. היא חוללה את ויתוריהם הבזויים של הישועים לעובדי האלילים הסינים, וכאליליו של הומרוס, היא עשתה את אלהים בצלמה, תחת עשות את האדם בצלם האלהים כפי שמלמד משה .אבל בזאת התנגשה הנצרות לא רק עם השכל הישר ועם ההגיון הבריא, שאינם יכולים ליחס לבורא יותר מרצון אחד, אלא גם הפכה את ההתגלות עצמה לחסרת ערך, ובכך חתרה תחת יסודותיה שלה ומוטטה את הבסיס המוצק ביותר שהיה לה ]...[ התגלות שאינה אלא עוקבת עקב בצד אגודל אחרי ההתפתחות הטבעית של כישוריהאדם, התגלות שבמקום לומר מראש את מילתה האחרונה תוך נטילת הסיכון שלא תובן או שלא תוערך, רק מפוררת את האמת הנצחית לפירורים שגודלם מתאים יותר ליכולת קליטתם המצומצמת של הלבבות והנפשות – התגלות כזאת, תהיה מלכתחילה חשודה בעיני כל מבקר בר דעת, אף תהיה חסרת כל תועלת לחלוטין מפני שאין היא אומרת לבני האדם דבר שאין ביכולתם לומר לעצמם בעצמם
)מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי, עמ׳ 64–65(.

]7[ הטעות ההפוכה של האסלאם: התמסרות לצד החברתי־מדיניאם ישו דבק בפן היותר רוחני, יותר פנימי ויותר דתי של העבריות ]...[ באיסלם אנו מוצאים את הפגם ההפוך, את הקוטב הקיצוני המנוגד ]...[ מוחמד, אני טוען, יכול היה להכיר את העבריות רק מצידה הגלוי לעין, הנגיש לכל בר דעת, אותו צד שהיהודים נשאו עמם לכל מקום: המונותיאיזם האקזוטרי. לכן הפך רעיון זה לעיקר העיקרים ,לדוגמה העליונה של דתו.
אם ישו לקח מתוך העבריות את צדה המוסרי, הפנימי, הרוחני ]...[ מוחמד שואל לעצמו להיפך, את צידה החברתי והאריסטוקרטי של העבריות ]...[ אם הנצרות מעבירה את עקרונותיהם וכלליהם של חיי העולם הבא אל תוך לב ליבם של חיי העולם הזה, אם היא מוחקת וסופגת את העולם הזה לתוך העולם הבא ]...[ הרי שאצל מוחמד אנו מוצאים בדיוק את המגמה ההפוכה .מוחמד מעצב ומסדיר את העולם הבא על פי דוגמתו של העולם הזה. הוא מעביר את כאביו, עינוגיו ,תאוותיו וגחמותיו של העולם הזה, את הנאותיו ותענוגות בשריו ,אל העולם הבא, עד כי גם תחיית המתים עצמה אינה אלא המשך וחזרה על חיי האדם עלי אדמות. במילה אחת: האיסלם אימץ מתוך היהדות בעיקר את צידה החברתי והאריסטוקרטי, בעוד הנצרות העדיפה לדבוק בצידה הדתי והמטפיזי. הדת האחת, בדחותה את חלקה הרוחני של היהדות, דרדרה את מדיניותה לברבריות, בעוד השניה, מתוך מרחקה מחיי החברה של היהדות, היתה לדת סגפנית .משני הצדדים כאחד אנו מוצאים שוב עבריות קטועה שעוותה באחד מאבריה החיוניים )מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי, עמ׳ 250–251(.