מזה כמה שנים אני נפגש עם רבנים ושייח'ים ואנו דנים ועוסקים בנושאים שונים שבין האסלאם והיהדות, מתוך אמונה שרצון ה' הוא לקדם אחווה ושלום בין מאמיניו. יום אחד בחרנו לעסוק בנושא הנפיץ ביותר: הר הבית.
באופן אישי אני מחובר מאוד לעלייה להר הבית. אך אני גם מודע לכעס שהדבר מעורר בצד המוסלמי. אכן, הפער הגדול בין היחס של המוסלמים להר לבין היחס של היהודים כמעט בלתי ניתן לשיח או גישור:
לפי היהדות הר הבית הוא מקום המקדש, והוא המקום המקודש ביותר בעולם. זהו המקום אשר "בחר ה'" כפי שהוא מכונה בתורה פעמים רבות. קדושת המקום תקפה הן בעבר, בזמן שבית המקדש היה קיים, הן בימינו והן לעתיד לבוא, והיא אינה בטלה לעולם. אסור להיכנס להר ללא הכנה רוחנית הכוללת טבילה במקווה טהרה, ואסור לנוכרים להיכנס לחלקים מההר. מעבר לכך, המקדש נמצא בלב שאיפות העם היהודי ולשם מכוונות פנינו בתפילה אלפי שנים.
מהצד השני, המוסלמים מתעלמים מהקשר בין עם ישראל להר הבית – במקרים הקיצוניים מדובר בהכחשה היסטורית שבכלל היה בעבר מקדש על ההר. אולם גם המוסלמים המתונים יותר, שאינם מתכחשים להיסטוריה ולממצאים הארכאולוגיים הברורים, טוענים טענה עכשווית שלפיה כיום לא נשארה לעם ישראל עוד זיקה רלוונטית להר הבית, ואין זה משנה שפעם היה שם מקדש. המוסלמים רואים בהר הבית מקום קדוש לאסלאם. מקור הקדושה היא הסורא ה־17 בקוראן, המתארת את מסעו של מוחמד לשמיים:

ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש (אל־מסגִ'ד אל־חראם) אל המסגד הקיצון (אל־מַסְגִ'ד אל־אַקְצָא) אשר נָתַנו ברכתו על סביבותיו, למען נַראה לו את אותותינו.

(תרגום הקוראן לעברית, אורי רובין, 17:1)

לפי הפירוש המקובל אצל המוסלמים כיום "אל־אקצה" הוא המסגד הרחוק ממכה, והוא המסגד הנמצא בהר הבית, ומשם עלה מוחמד לשמיים וקיבל את נבואתו. ולכן מיליוני מוסלמים פוקדים את המסגדים הגדולים שעל הר הבית מדי שנה בשנה.
כנגד טענות המוסלמים יהודים רבים טוענים שמלבד קדמות הקשר של היהודים למקום, לדת המוסלמית אין כל קשר היסטורי להר הבית, וזאת משום שבכל הקוראן "ירושלים" כלל לא מוזכרת. גם בתיאור שהובא כאן אין כל ראיה ש"אל־אקצא" זה מקום בארץ ישראל או בירושלים. עברו שנים רבות מאז שהדברים נאמרו ועד שנבנה המסגד שעל ההר שכונה לימים מסגד "אל־אקצה", ובתקופה זאת הוצעו מקומות רבים אחרים כזיהוי למקום עליית מוחמד לשמיים.

אני מאמין שההר מוכרח להיות מרכז שמדגיש את מה שמחבר בינינו. רבי אליהו בן אמוזג, מקובל איטלקי בן המאה ה־19, פירש את הפסוק החותם את ספרי הנביאים בתנ"ך – "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" (מלאכי ג, כד) – כמתייחס בצורה סמלית לאיחוד המחודש בין היהדות ובין הדתות שיצאו ממנה, הנצרות והאסלאם. איזה אתר מתאים לאיחוד המיוחל יותר מאשר הר הבית ומסגד אל־אקצה?

אך כאמור כל שיח על נושא זה נידון לכישלון, ולכן הבחירה לדון בהר הבית באותו מפגש הייתה מתוחה מאוד.

על אף המתח האמור, אחד מהרגעים המרגשים באותו אירוע היה כשאחד הרבנים הקריא את תפילת שלמה המלך הקושרת בין ישראל והעמים דווקא במקום המקדש:

וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ. כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה. אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי.

(מלכים א' ח, מא–מג)

כאשר הקריא הרב את הפסוקים האלה וביאר ששלמה המלך קושר בין מקום המקדש לתפילתם של העמים הרחוקים וממילא יש לראות במקום הזה מקום של חיבור בין העמים, קם אחד מהשייח'ים והתרגש מאוד מלשון הפסוק. הוא עמד והסביר שתפילת שלמה היא מעין נבואה לדברי הקוראן שנאמרו לאחר אלפי שנים שהרי כפי שראינו בסורא ה־17: "מסגד אל־אקצה" פירושו באופן מילולי הוא "בית התפילה הרחוק". והינה זה מימוש בקשתו של שלמה המלך, שאומות העולם יבואו מארץ רחוקה אל הבית הזה להתפלל. לדבריו מוחמד בא לבית התפילה הרחוק של היהודים כפי שהתפלל שלמה שה' ייענה לבקשת הגוי שיבוא להתפלל שם מארץ רחוקה.

פרשנות זאת איננה רק דרשה, היא מבוססת על דרך יסודית מאוד לקרוא את הקוראן, חלקים רבים בקוראן הם תגובה והתייחסות לתנ"ך ולחז"ל. המסע של מוחמד דווקא לירושלים המכוּנָה כאן בית התפילה הרחוק, יוצר חיבור בין תפילת שלמה לקבלת תפילת העמים הבאים מרחוק, לאמונה המוסלמית שמוחמד הגיע למקדש להתפלל.
ואכן יש לציין שישנן הוכחות היסטוריות שהמוסלמים אכן ביססו בתחילה את ההבנה שאל־אקצה זהו הר הבית על כך שזהו מקום המקדש היהודי. יש בידינו מטבעות שהוטבעו על ידי הח'ליפות האומיית המוסלמית במאות ה־7–8, כתובים בערבית ומעוטרים בציורים של מנורת המקדש. היו תקופות היסטוריות שבהן קדושת הר הבית לא עמדה בסתירה לזיקה שהמוסלמים חשו להר. אני מלא תקווה שדווקא מקום הסכסוך יהפוך למקום של שלום עולמי, ויחד נמצא את דרכנו לאלוהים שאנחנו מאמינים בו שנינו.

פרשנות זאת יכולה להפוך את כל עמדת המחלוקת על פיה, אין צורך לראות כאן רק התנגשות מקרית, תאונה היסטורית, וצירוף מקרים מתסכל. אלא להפך, ניתן להבין מכאן שהמסורת המוסלמית למדה שהקדושה של המקום רלוונטית להם ולכל העמים דווקא מתוך הזיקה היהודית לקשר כלל עולמי למקדש, והבחירה של הקב"ה במקום כמקום המקדש, לצד תפילתו של שלמה שמקום זה ישמש את העמים הרחוקים להתקרב לה'.

דרשתו של הרב והקישור שעשה השייח' מצביעים על כך שמעל הסכסוך יש נקודה שורשית משותפת: מימוש משאלתו של שלמה וכמיהתו להכרה כלל עולמית במקום הקדוש. האסלאם אימץ את אמונת האיחוד ואת מקום המקדש כמקום קדוש דווקא מתוך הזיקה העמוקה שלו לשורשים ולמקורות היהודיים. הזיקה לתפילת שלמה לא מסתכמת בקשר העקרוני של הנוכרים לירושלים אלא יותר מכך, לעצם התפילה של עם ישראל איתם ביחד.
אלא שהכרה זאת צריכה להתפתח להכרה שיש בה גם קבלה הדדית, ומשם אנחנו עדיין רחוקים. עם זאת פרשנות זאת מחזקת את מעלתה של התפילה המשותפת.

"הנה ימים באים" היא פתיחה שגורה לדברי הנביאים, המשרטטים בעין צופה למרחוק את הקווים של הגאולה. בין התיאורים על המציאות השלמה שלעתיד לבוא, בולטים שלושה מרכיבים: א. תיקון חברתי ומוסרי. ב. בניית בית המקדש. ג. שלום עולמי שבנוי על חיבור של ישראל והאנושות כולה. שלושת התיקונים הללו אינם עומדים בנפרד – רק החיבור ביניהם חושף את משמעותם השלמה, ומביא למימושה.
עיון בנבואות מורה על כך שהקשר בין המקדש ובין השלום טמון בתורה הייחודית היוצאת מן המקדש, ומאחדת סביבה עמים רבים:

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.

(ישעיהו ב, ב–ד)

בתודעה הציבורית היום, הכמיהה למקדש והשאיפה לשיבתנו אליו נתפסת כמלבה סכסוך ואפילו שנאה. אך בעומקה, שאיפת בניית המקדש מכילה בתוכה את הרצון בשותפות עולמית עמוקה של ישראל והגויים סביב התורה היוצאת מציון. לפי הבנתי השאיפה של הציונות הדתית היא להיות שותפים במימוש חזון הנביאים, מתוך זה עלינו למצוא את הדרך אל המקדש ואל התורה היוצאת ממנו ומאחדת עמים רבים.

הקשר של הגויים אל המקדש אינו שייך רק לתחום חזון אחרית הימים, אלא למציאות שכבר התקיימה בעבר. לא רק אל המקדש שלעתיד לבוא נקראים הגויים, גם במקדש הראשון ובמקדש השני הייתה שותפות עמוקה של הגויים. כאשר בנה שלמה את בית המקדש הראשון, הוא שיתף בחזונו את חירם מלך צור וביקש את עזרתו. שלמה פירט את התהליך שהוביל אותו לבניית המקדש, ויצר אצל חירם הזדהות. חירם אכן נענה לבקשה:

וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ חִירָם אֶת דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה וַיִּשְׂמַח מְאֹד וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן לְדָוִד בֵּן חָכָם עַל הָעָם הָרָב הַזֶּה. וַיִּשְׁלַח חִירָם אֶל שְׁלֹמֹה לֵאמֹר שָׁמַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלָי אֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת כָּל חֶפְצְךָ בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים. עֲבָדַי יֹרִדוּ מִן הַלְּבָנוֹן יָמָה וַאֲנִי אֲשִׂימֵם דֹּבְרוֹת בַּיָּם עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּשְׁלַח אֵלַי וְנִפַּצְתִּים שָׁם וְאַתָּה תִשָּׂא וְאַתָּה תַּעֲשֶׂה אֶת חֶפְצִי לָתֵת לֶחֶם בֵּיתִי. וַיְהִי חִירוֹם נֹתֵן לִשְׁלֹמֹה עֲצֵי אֲרָזִים וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים כָּל חֶפְצוֹ.

מלכים א' ה, כא–כד

חירם נתן לשלמה את כל חפצו, ואִפשר את הקמת המקדש. שותפות זו של חירם בבניית המקדש עומדת לזכותו. המדרש מלמד שחירם, כמלך גוי, הוא אחד משבעת האנשים שנכנסו לגן עדן בחייהם: פעולתו של חירם מושווית להקמת המשכן בידי משה – "משום שעשה משכן כמו שעשה משה".
שותפות משמעותית של גויים ביסוד המקדש מצינו גם בבית המקדש השני: אומנם עמי הארץ נדחים מלהשתתף בבניית הבית ואף מנסים לחבל בבניית המקדש, אך כל יסוד הבנייה קשור במלכים גויים: כורש, ולאחר מכן ארתחשסתא, מלכים אלו נותנים את הדחיפה לייסד את בית המקדש מחדש, חז"ל רואים בכורש את "קול התור" הנשמע בארצנו, ומבשר את הגאולה:

"וקול התור נשמע בארצנו", אמר ר' יוחנן: קול תייר טב נשמע בארצנו. אי זה זה? זה קולו של כורש, הה"ד: "כה אמר כורש מלך פרס וגו' כל ממלכות הארץ" (עזרא א, ב).

שיר השירים רבה, ב

כורש הוא 'אורח טוב', המחיש את גאולת ישראל ומעורר את העם לעלות לציון ולבנות את המקדש.
שותפותם של חירם ושל כורש בבניית המקדש מזכירה גם את תהליך הגאולה בימינו. הכרת האומות בהכרזה על הקמת מדינת ישראל, ועל ארץ ישראל כבית לאומי לעם היהודי, היו דחיפה בין־לאומית לשיבת ציון. ייתכן שהמודל של כורש, גוי המעודד יהודים לעלות לארצם ולבנות בה את בית המקדש, עמד בתודעתם של מנהיגי העולם שאפשרו את הקמתה של מדינת ישראל. כך מסופר על הארי טרומן, נשיא ארה"ב שהכיר במדינת ישראל מייד לאחר הכרזתה: "כשהייתי ילד היה נוהג אבי לקרוא איתי מן התנ"ך בכל יום ראשון, וכאשר קראנו על אודות כורש, מלך פרס, שנתן ליהודים רשות לחזור לארץ יהודה ולבנות את בית המקדש בירושלים, חשבתי לעצמי: יום יבוא ואהיה נשיא ארה"ב באמריקה, כחלומו של כל ילד באמריקה, ואעשה גם אני כמו המלך כורש בזמנו".

שותפותם של הגויים במקדש הראשון ובמקדש השני, מתעצמת בנבואות אחרית הימים.

וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה' בַּסּוּסִים... וְגַם מֵהֶם אֶקַּח לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם אָמַר ה'. כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם ה' כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם. וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה'.

ישעיהו סו, כ–כג

החזון שלפיו "יבוא כל בשר להשתחוות לפני" אינו חזון "יש מאין". הוא מעצים את שותפות הגויים הקיימת במקדש מראשיתו. במקום של השראת שכינה מלאה, מתגלה הנוכחות האלוהית כמברכת את העמים כולם, וכבית תפילה לכל העמים.

מצורפת, תמונה של המטבעות:

על נושא זה ראו עוד במאמרי: בית תפילה לכל העמים, בתוך הספר: עד אמצא מקום (עתניאל, תשע"ח), עמ' 83.
מסכת כלה, ג, כג.
http://www.yeshiva.org.il/midrash/26748