בחלק א' של מאמר זה תיארנו את תולדות שנאה היהודים בנצרות, עד לשואה. אמנם בתחילת המאה העשרים היו תזוזות חיוביות (מנקודת מבט יהודית) ביחס אל היהודים, אך אלו הושתקו בשנות הזעם.
לאחר השואה השתנתה לאיטה התיאולוגיה לגבי יהודים ויהדות. ההודאה על חטא המפורסמת משטוטגרט היא רק הודאה על חטא באופן חלקי – והיא נבעה מלחץ שהופעל ע"י המועצה הבין-דתית של הכנסיה. נאמר בה:

"עלינו לומר בכאב גדול: הבאנו סבל גדול לעמים רבים ולארצות רבות. … אמנם לחמנו שנים רבות בשם ישוע נגד הלך הרוח שהביא לתוצאות הרות אסון במשטר האימה הנאצי; אך אנו מכים על חטא על כך שלא היינו אמיצים יותר, לא התפללנו באמונה רבה יותר, לא האמנו בשמחה רבה יותר ולא אהבנו אהבה בוערת מספיק".

הטון הכללי של ההודאה הוא שהכנסיה אכן התנגדה לשלטון הנאצי, אך לא באינטנסיביות רבה מספיק. זו לא האמת. אך יתרה מכך: היהודים ורדיפתם אינם נזכרים כלל בהודאה זאת, ואין שום לקיחת אחריות (אפילו לא חלקית) מטעם הכנסיה.
תחת זאת נאחזה הכנסיה האוונגלית חזק בתיאולוגיה האנטי-יהודית שלה, כפי שמתבהר במסמך "בעניין שאלת היהודים" של מועצם האחים של הכנסיה האוונגלית הגרמנית, הארגון היורש של הכנסיה המתוודה, מ-1948:

"2. בכך שהיהודים צלבו את המשיח, ניטל מהם מעמדם כעם נבחר …
3. בחירתו של עם ישראל הפכה באמצעות ישוע לבחירתם של כל העמים, יהודים וגויים כאחד …
5. עם ישראל הוא אם כן אישוש תמידי לאמיתות המילה האלהית ואזהרתו של אלהים כלפי קהילתו תמיד. אלהים לא נותן שיזלזלו בו, וזוהי ההצהרה השקטה שבגורל העם היהודי, להרתיע אותנו ולהזהיר אותם שיחזרו בתשובה בדרך היחידה שתציל אותם".

אפילו בשנת הקמתה של מדינת ישראל נותרת הכנסיה האוונגליות בעמדה המתנצחת שלה, בתיאולוגית החילוף ובמטרת המיסיון בקרב היהודים. בנוסף לכך, הכנסיה רואה בסבל וברדיפת היהודים עונש מאלהים שהיהודים הביאו על עצמם – פוזיציה גרוטסקית לאור השואה.
ועידות בינלאומיות והצהרות לגבי היהדות בקרב הדיאלוג היהודי-נוצרי הפיחו תקווה חדשה. ועד הכנסיות העולמי פרסם ב-1946 הצהרה ראשונה:

"הוועדה הזמנית קוראת לנוצרים בכל רחבי תבל באופן דחוף … א. להלחם נגד כל מחשבה ופרקטיקה אנטישמית, כיוון שהיא דוחה את תורתו של ישוע המשיח. ב. לסייע ככל האפשר בשיפור מצבם של כל אלה הסובלים עדיין תחת תוצאות הרדיפה והעינויים האנטישמיים שהם עברו".

שלוש ועידות נוצריות-יהודיות בינלאומיות התקיימו ב-1946 באוקספורד, ב-1947 בזליסברג וב-1948 בפריבורג, והן סללו את הדרך לדיאלוג, כפי שאני מכירים אותו היום. היו אלה בעיקר עשר התזות מזליסברג שפילסו דרך לשינוי בהסתכלות הנוצרית על היהודים. הן גם היו הבסיס ל-Nostra Aetate. ב"קריאה זו לכנסיות" הטעימו חברי הועידה השלישית בין היתר ש

"שישוע היה בן לאם יהודיה, מזרע דוד המלך, בן העם היהודי. … (כמו כן) שהמצווה הגדולה ביותר בנצרות, אהבת אלהים ואהבת הרֵעַ, כבר מצווה בברית הישנה, מאוששת על ידי ישוע ותקפה הן ליהודים והן לנוצרים [...] אין להשפיל את היהדות התנ“כית והבתר-תנ“כית על מנת להעלות את קרנה של הנצרות [...] אין להשתמש במונח „יהודי“ כמילה נרדפת ל"אויבו של ישוע" [...] אין להעלות את מסכת צליבתו של ישוע באופן שמציג את היהודים או רק את היהודים בתור אלה האחראים למותו [...] להשתמש בצעקה "דמו על ידינו" [...] ולקדם את הדעה שהעם היהודי מקולל, נעזב ונועד לסבל תמידי".

למרות יוזמות, קבוצות יחידות וקריאות חיוביות של הכנסיה כלפי היהדות, כמו "ההכרזה של סינודת הכנסיה האוונגלית לגבי אשמת העם היהודי" שיצאה מברלין ב-1950 והכריזה לראשונה שישראל עודנו העם הנבחר, נותרה העמדה של הכנסיה בגרמניה בעינה. העשורים הראשונה שלאחר השואה עמדו בסימן שתיקה ואדישות כלפי היהודים, והאנטישמיות פשתה כתמיד.

Vgl. Jehoschua Ahrens, Gemeinsam gegen Antisemitismus - Die Konferenz von Seelisberg (1947) revisited: Die Entstehung des institutionellen jüdisch-christlichen Dialogs in der Schweiz und in Kontinentaleuropa (Münster/Wien/Zürich: LIT-Verlag, 2020).

Internationaler Rat von Christen und Juden, Antisemitismus, 36-38.

מהצד הקתולי היו עשר התזות של זליסברג תהליך ארוך של שינוי מסלול חשיבה לגבי היהדות. שינוי זה היה אמנם אבולוציונרי, אבל יותר ויותר כמרים ובישופים – לאורך כל ההיררכיה הקתולית – התעסקו בתוכן של עשר הנקודות הללו. בין היתר התקיימו שיחות ישירות בין הלורד מונטיני, האפיפיור לעתיד פאולוס השישי, ז'אק מריטן ומשלחות שונות נוספות. גם הקרדינל לעתיד ז'ורנט מילא תפקיד חשוב. ללא שלב זה של עיסוק בשאלת היחס ליהדות וללא האווירה החיובית, לא היה ניתן מאוחר יותר במועצת הוותיקן השנייה לאמץ את Nostra Aetate, גם אם היה מדובר בנושא הקרוב ללבו של האפיפיור יוחנן ה-23. האדם החשוב ביותר בנושא Nostra Aetate היה ללא ספק ז'ול איזק. ללא מאמצו האישי לא היה נקיטת עמדה לגבי היהדות בוועידת הוותיקן השנייה. ב-1960 איזק פגש בפגישה אישית את האפיפיור יוחנן ה-23, נתן לו את הספר "ישוע וישראל" יחד עם תיקיית מאמרים שעל הכנסיה לבחון מחדש, והביא את טענותיו לאפיפיור. בתום הפגישה שאל איזק את האפיפיור האם מותר לו להיות אופטימי, והאפיפיור אנה לו :"יש לך סיבה ליותר מאשר רק אופטימיות". ואכן, לאחר ביקורו של איזק, מינה האפיפיור את הקרדינל באה שהיה אחראי לאיחוד הנוצרים לבחון את התיקיה דלעיל ולהציע לוועידה אפשרויות פעולה. קבוצה את התעסקה עוד עם נושא זה ובדצמבר 1961 הגישה טיוטה להצהרה "דה יודאיס". מבחינה תוכניתית התקבלו כל עשר הנקודות של Nostra Aetate מוועידת זליסברג. הטקסט שנשלח מטעם מזכירות האיחוד נתמך ע"י וועד ההכנה המרכזי של הוועידה והיה אמור להיות מאושר ע"י אבות הוועידה בישיבה הראשונה. בעקבות מחאות חריפות של ארצות ערב וקבוצה של בישופים שמרנים שקראה לעצמה Coetus internationalis patrum ("קבוצת האבות הבינלאומית"), הוציא וועד ההכנה המרכזי את הטקסט מסדר היום, שכן הוא נראה שנוי במחלוקת מבחינה פוליטית. עם זאת, באה הצליח להציג את הטקסט בתמיכת האפיפיור, הפעם תוך כדי התייחסות קלה לבין-דתיות. הנושא הזה היה חלק מסדר היום לישיבה השניה גם ככה והיה באחריותו של הקרדינל. הטיוטה השניה הזאת נדחתה על ידי הבישופים והפטריארכים של הכנסיות האוריינטליות. טיוטה שלישית – פשרה שהושגה אחרי לחצים פנימיים וחיצוניים – הובאה לפני הוועידה ב-1964 והתנהל עליה דיון אינטנסיבי. בסופו של דבר עלתה טיוטה רביעית להצבעה תחת השם "יחס הכנסיה לדתות לא-נוצריות", ובה נאמר:
"לכן אל לה לכנסיה לשכוח שהיא קיבלה את הברית הישנה מאותו עם שעמו אלהים כרת את הברית לראשונה. … הכנסיה גם זוכרת היטב שמחברי הבשורות היו יהודים, כמו גם רוב השליחים. לפי השליחים, אלהים עדיין אוהב את היהודים. חסדו כלפיהם ושליחותם אינם ניתנים לביטול. … כיון שירושתם הרוחנית של הנוצרים והיהודים כה עשירה, מועצת הכנסיה רוצה לתמוך בהכרה וכבוד הדדיים,

Paul Démann, „De Seelisberg à Vatican II,“ Sens 305, 2 (2006), 78–80.

Tobias, Jewish Conscience, 249f; Hans Hermann Henrix, „Christentum und Kirche nicht ohne Judentum: Jüdisch-christlicher Dialog heute,“ in Im Gespräch mit der Welt: Eine Einführung in die Theologie, herausgegeben von Christine Büchner und Gerrit Spallek (Ostfildern: Grünewald Verlag, 2016), 94. Démann, „Seelisberg,“ 81-84.

Démann, „Seelisberg,“ 81-84.

Reinhold Bohlen, „Wende und Neubeginn: Die Erklärung des Zweiten Vatikanischen Konzilszu den Juden ‚Nostra aetate’ Nr. 4,“ in: Katholizismus und Judentum: Gemeinsamkeiten und Verwerfungen vom 16. bis zum 20. Jahrhundert, herausgegeben von Florian Schuller, Giuseppe Veltri und Hubert Wolf (Regensburg: Pustet, 2005), 299-302.

שהם בעיקר תוצאותיהם של מחקרים תיאולוגיים ותנ“כיים, כמו גם של שיח ידידותי. … אין להציג את היהודים כמקוללים או כאילו אלהים זנחם … מתוך ההכרה שירושתה של הכנסיה ושל היהודים דומה מאוד, ומתוך דחף של אהבה דתית כלפי האוונגליום, דוחה הכנסיה כל ביטואי שנאה, רדיפות והצהרות של אנטישמיות, שאי פעם נאמרו, לא משנה מי אמר אותן".

כך הצליחה ה-Nostra Aetate לגרום לשינוי מהפכני ביחס הכנסיה הקתולית ליהדות. לראשונה הכנסיה לא רק דחתה את האנטישמיות, אלא גם הכירה בבחירתו של עם ישראל. היהדות לא נראתה יותר כמאוסה ותורת החילוף וההאשמה ברצח האל בוטלו.
במטרתו להעניק לדיאלוג עם היהדות נופך רשמי ועל מנת ליישם את החלטת הוועידה בתוך הכנסיה הקים האפיפיור פאול ה-6 באוקטובר 1974 את ה"וועידה ליחסים דתיים עם היהדות" כגוף נפרד, חלק מהמזכירות לקידות האחדות בין הנוצרים. הוועידה פרסמה מסמכים שונים עד מנת ליישם את Nostra Aetate. בדצמבר 1974 הופיע המאמר "הצבת מטרות והצעות ליישום הכרזת הוועידה Nostra Aetate (מס' 4)", ביוני 1985 הופיעו "קווי מתאר להצגת היהודים והיהדות בדרשות ובקטכיזות של הכנסיה הקתולית", במרץ 1988 התפרסם המאמר "אנו זוכרים: מבט על השואה". שם נאמר בין היתר:

"היסטוריית היחסים בין היהודים לנוצרים הייתה מלאת כאב והמאזן של 2000 שנות היסטוריה היה שלילי. גם אם הרבה קתולים עמדו לצדם של היהודים, הכנסיה מתחרטת על כל הטעויות והאשמה של בניה ובנותיה שלא סייעו להם".

וועדת התנ"ך של האפיפיור פרסמה ב-2001 מסמך בשם "העם היהודי וכתבי הקודש בתנ"ך הנוצרי", ובו נאמר:

"הנוצרים יכולים וחייבים להודות שהקריאה היהודית את התנ“ך מהווה אופן קריאה היוצא באופן אורגני מהכתובים הקדושים בזמן בית שני, לעומת הקריאה הנוצרית שהתפתחה במקביל … מפרשים נוצרים יכולים ללמוד הרבה ממפרשים יהודיים".

עוד צעד משמעותי היה התחלת יחסים דיפלומטיים בין הוותיקן לישראל, שאפשרה לאפיפיור יוחנן פאולוס ה-2 לקיים ביקור דיפולמטי רשמי ועליה לרגל בשנת 2000. ביקור דיפלומטי זה חיזק מאוד את היחסים היהודים-קתוליים. בישראל השתנתה דווקא תמונתה של הנצרות בעקבות ביקור זה. עד אז העלתה הנצרות אסוציאציות של עבר בעייתי. יוחנן פאולוס ה-2 שינה את התמונה הזאת. פגישתו של האפיפיור עם מנהיגים דתיים ופוליטיים, ביקורו ביד ושם ותפילתו בכותל המערבי, בה הוא ביקש סליחה מאלהים על החטאים שהכנסיה חטאה כלפי העם

Erklärung des Zweiten Vatikanischen Konzils „Nostra Aetate“ über das Verhältnis der Kirche zu den nichtchristlichen Religionen, 28. Oktober 1965. Online verfügbar: http://www.vatican.va/archive/hist_councils/ii_vatican_council/documents/vat-ii_decl_19651028_nostra-aetate_ge.html [14.7.2020]

Hans Hermann Henrix, „Verhältnis von Kirche und Judentum: Fünfzig Jahre nach Eröffnung des Zweiten Vatikanums,“ Freiburger Rundbrief 19 (2012), 249-251.

היהודים במשך השנים, הותירו רושם ענק על הישראלים ועל יהודים בכל העולם. עוד תוצאה משמעותית של ביקור זה היתה פגישתו של האפיפיור עם הרבנים הראשיים לישראל. בביקור זה הציע יוחנן פאולוס ה-2 את הקמתה של ועדה בילטרלית למען דיאלוג בין הרבנות הראשית לישראל לוועדת הכס הקדוש ליחסים בין-דתיים בענייני יהדות. למרות שזהו משהו שבוודאי לא עלה בדעתה של הרבנות הראשית, הוקמה ועדה זו בשנת 2002. היתה זו המסגרת הבילטרלית הראשונה בין היהדות האורתודוכסית והכס הקדוש. הוועדה הבילטאלית הזאת מתכנסת אחת לשנה, לעתים ברומא ולעתים בירושלים, ונועצת בנושאים אקטואליים. בין היתר עוסקת הוועדה בענייני איכות הסביבה, חילוניות, פליטים, כלכלה וזכויות הילד. בתום כל פגישה יוצאת הצהרה משותפת. שיתוף פעולה זה תרם רבות לבניית אמון ולתפיסה אחרת בקרב הרבנים והכמרים. יושבי ראש הוועדה היו מצד הכנסיה הקרדינלים יורגה מייה וז'ורז' קוטיה ומצד הרבנות הרב שאר ישוב כהן ז"ל. מאוחר יותר הפך הקרדינל פטר טורקסון ליו"ר הוועדה והרב הראשי רצון ערוסי היה ליו"ר המשנה. הוועדה הגיעה כבר ב-2004 למסקנה שיהודים ונוצרים "אינם אויבים עוד אלא שותפים גמורים בביטוי הערכים המוסריים המשמעותיים עבור הישרדותו ורווחתו של האדם".
החל מ-1965, לאחר Nostra Aetate, נוסף מימד נוצרי נוסף לדיאלוג. הצהרת הוועדה וההתפתחויות שבאו בעקבותיה היו אבני פינה בדיאלוג והשלכותיה השפיעו מעבר לגבולות הכנסיה. ב-1967 ייסדה מועצת הכנסיה האוונגלית בגרמניה וועידת לימוד "כנסיה ויהדות" וזו פרסמה ב-1975 את "מחקר נוצרים ויהודים" (הופיע ב-1991 וב-2000). בהקשר הזה פורסמה גם "החלטת הסינודה מחבל הריין" ב-1980, שלראשונה הצהירה שתי הצהרות חשובות ביותר מנקודת מבט יהודית: נטילת אחראיות ואשמה על חלקה של הכנסיה בשואה והכרה במדינת ישראל כסימן לנאמנות ה' לעמו:

"הסיבות להצהרה זאת הן: 1. הכרה באחריות ובאשמה נוצרית לשואה … 2. הבנות תנ“כיות חדשות לגבי משמעותה ההיסטורית-גאולתית של עם ישראל (לדוגמא, איגרות אל הרומים ט’-י“א) … 3. ההבנה שקיומו המתמשך של העם היהודי, חזרתו לארץ המובטחת והקמתה של מדינת ישראל, כל אלה סימן הם לנאנמות אלהים לעמו".

David Rosen, „Reflections,“ 147-148.

David Rosen, „Reflections on the recent Orthodox Jewish Statements on Jewish-Catholic Relations.“ Bulletin of the Association of the Friends and Sponsors of the Martin Buber House 1 (2019), 1-6.

Treffen der bilateralen Kommission der Delegation des Oberrabbinats von Israel und der Kommission für die religiösen Beziehungen zum Judentum des Heiligen Stuhls: „Gemeinsame Erklärung.“ Grottaferrata, Italien, 17.-19. Oktober 2004. Online verfügbar: http://www.vatican.va/roman_curia/pontifical_councils/chrstuni/relations-jews-docs/rc_pc_chrstuni_doc_20041019_joint-declaration_ge.html [14.7.2020].

Vgl. u.a. Boschki, Reinhold; Wohlmuth Josef (Hg.): Nostra Aetate 4: Wendepunkt im Verhältnis von Kirche und Judentum – bleibende Herausforderung für die Theologie, Paderborn 2015; Henrix, Hans Hermann (Hg.): Nostra Aetate – ein zukunftsweisender Konzilstext. Die Haltung der Kirche zum Judentum 40 Jahre danach, Aachen 2006.

לכבוד שנת מרטין לותר (2015) פרסמה הכנסיה האוונגלית יצאה הצהרה מלאת ביקורת עצמית בשם "מרטין לותר והיהודים":

"דעתו של לותר על היהדות והשמצותיו נגד היהודים עומדים בסתירה לאמונה באלהים אחד כפי שאנו מבינים אותה כיום. … איננו יכולים להתעלם מהיסטוריית האשמה שלנו".

בשנת 2016 ביטלה הכנסיה הכנסיה האוונגלית בגרמניה את המיסיון בקרב היהודים, במאמר "הנאמנות עומדת לעד": "כל המאמצים להביא את היהודים לקבל על עצמם את הנצרות סותרים את הבנתנו את נאמנות האל לעם ישראל הנבחר". הכנסיה הקתולית חיזקה אחר כך את עמדתה עם המסמך "שהרי אין האלהים מתחרט על מתנותיו ועל בחירתו (אל הרומיים י"א, כ"ט)".
ישנן כמה נקודות שניתן לבקר במסמך הזה, לדוגמה ארץ (לחלופין מדינת) ישראל מוזכרת רק בקצרה, מה שלא עושה צדק לחשיבותה. עם זאת ההצהרות והרגשות החיוביים שולטים במסמך הוותיקני החשוב הזה. הוא מדגיש את חשיבות הדיאלוג הבין-דתי: "הדיאלוג עם היהדות הוא עניין מיוחד מאוד לנצרות, כיוון שלנצרות ישנם שורשים יהודיים שמובילים את היחסים בין הדתות באופן יוצא דופן". המסמך מטעים את בריתו הנצחית של אלהים עם העם היהודי: "אבות כנסיה מסויימים האמינו בתיאוריית ההחלפה … עם הצהרת Nostra Aetate מכירה הכנסיה באופן חד משמעי ובאמצעות מסגרת תיאולוגית חדשה בשורשיה היהודיים של הנצרות". הכנסיה הקתולית התחייבה להתאמץ לפרסם את דבר ההבנות החדשות האלה בקרב חבריה וללמד פרשנות מקרא יהודית לכמרים ולמתעניינים חובבים: "לכן, חשוב שמוסדות לימוד קתוליים, במיוחד להכשרת כמרים, ישלבו את Nostra Aetate ואת המסמכים הבאים של הכס הקדוש בתכניות הלימודים שלהם, למען מימוש הכרזת הוועדה. הכנסייה גם אסירת תודה על מאמצים מקבילים בקהילה היהודית". כל צורה של גזענות ואנטישמיות נדחתה בבירור:

"מטרה חשובה נוספת בדיאלוג היהודי-קתולי היא המאבק המשותף בכל הביטויים של אפליה גזעית נגד יהודים וכל צורות האנטישמיות, שבהחלט עדיין לא חוסלה וממשיכה לצוץ בצורות שונות בהקשרים שונים".

– מבט על שאלות בעניין היחסים הקתוליים-יהודיים" לכבוד 50 שנה ל-Noastra Aetate .Vatikanische Kommission für die religiösen Beziehungen zum Judentum (2015): „Denn unwiderruflich sind Gnade und Berufung, die Gott gewährt“ (Röm 11,29) - Reflexionen zu theologischen Fragestellungen in den katholisch-jüdischen Beziehungen aus Anlass des 50jährigen Jubiläums von „Nostra aetate“ (Nr. 4). Online verfügbar: https://www.dbk.de/fileadmin/redaktion/diverse_downloads/presse_2015/Vatikandokument-50-Jahre-Nostra-aetate.pdf [14.7.2020].

„Gnade und Berufung,“ 2,14.

Ebd. 2,17.

Ebd. 7,45.

Ebd. 7,47.

אולי כדאי לציין כאן שלא לגמרי ברור אם ואם כן באיזו צורה אנטי-ציונות היא אנטישמיות עבור הכנסייה הקתולית. אולי האמירה החשובה ביותר היא הדחייה הברורה של מה שמכונה המיסיון ליהודים: "מעשית, זה אומר שהכנסייה הקתולית לא יודעת או תומכת בשום עבודת מיסיונרית מוסדית ספציפית המכוונת ליהודים".

הדיאלוג נמצא ללא ספק בשלב חדש ורכש איכות ועוצמה מיוחדות. הדיאלוג התעלה על עצמו בשנים האחרונות והצליח להתגבר על קווי הקונפליקט המסורתיים מבלי לזלזל באמיתויות האמונות השונות. אנו נמצאים במצב כמעט ייחודי מבחינה היסטורית. השינויים הכמעט מהפכניים בכנסיות הנוצריות בעשורים האחרונים, שיצרו מידה רבה של אמון והתחזקו לאורך זמן, שיחקו בכך חלק חשוב. זה פותח כעת את האפשרות לעם היהודי לעשות צדק עם שליחותו האוניברסלית כאור לגוים.

Ebd. 6,40.