בשיח ההלכתי על הנצרות, בפרט בארצות אשכנז, ישנה מגמה כבר בדברי חלק מהראשונים להבדיל בין הנצרות של זמנם לעבודה זרה שעליה דיברו חז״ל, וממילא גם להקל בדינים שונים ביחסים עם הנוצרים. במובן זה, דבריו של ר׳ יעקב עמדן שנידונו בפרק הקודם אינם מנותקים מן השיח ההלכתי שקדם לו )הגם שדבריו חדשניים ומרחיקי לכת מבחינת פרשנותם ההיסטורית לנצרות הקדומה ככזו שאיננה סותרת את היהדות וכן מבחינת הערך החיובי שהם מייחסים לנצרות ולאסלאם(. בפרק שלפנינו נבקש לעיין בכמה מקורות אשר מציגים עמדות דומות שקדמו לזו של ר״י עמדן – שהגדיר את מאמיני הנצרות והאסלאם כ״אחים עמנו בהאמנה בתורה ובנבואה ובשאר דברים ומדות טובות שנמצא בהם״ )דרשת חלי כתם, ל ע״א( – וכן בדברי כמה אחרונים מאוחרים לו, התואמים את רוח דבריו )ובמקרים מסוימים הושפעו בבירור מפסיקתו בייחוס קיום שבע מצוות בני נח לבני הדתות הגדולות או בהגדרת מאמיניהן כחסידי אומות העולם.(
לשם חידוד הדברים ראוי לחלק את ההתייחסות המקילה לנוצרים בפסיקה לרמות והיבטים שונים:
א. פסקים המתייחסים לצורך לדרוש בשלום בני האומות, לא לגזולאותם ולא להקל בפגיעה בחייהם ובממונם – משום שהם פועלים לשלומנו ורווחתנו ואנו חייבים להכיר להם טובה על שאנו יושבים בארצם, או בנימוק הפוך באותו מישור: חשש איבה.
ב. פסקים המתבססים על אופן האמונה של הנוצרים בני זמננו .במסגרת זה יש הטוענים שהללו אינם אדוקים ממש בדתם אלא נוהגים בה כמוסכמה תרבותית בלבד )״מנהג אבותיהם בידיהם״( או שאינם בקיאים בה )״אינם בקיאים בטיב אלילים״( .
ג. פסקים או קביעות הקשורים לדת הנוצרית עצמה, מזהים בה אלמנטים נכונים של אמונה בה׳, ביציאת מצרים ובעיקרי הדת והמוסר ולעיתים אף מתארים אותה )ואת האסלאם(, מסיבות אלו ,כחלק מתיקון העולם וכשלב חיובי בדרך גאולתו. עמדה שלישית זו כרוכה לא פעם בטענה שהגויים לא נצטוו על השיתוף ולכן אין לדידם באמונותיהם משום איסורי עבודה זרה.
ד. הגדרה מפורשת של הנצרות והאסלאם כדתות שמאמיניהן מוגדרים מקיימי שבע מצוות בני נח, והיחס הראוי כלפיהם הוא כאל חסידי אומות העולם מחמת דתם או כאל גרי תושב. בכך כבר יש חריגה מציון אלמנטים חיוביים בעלמא והכנסתם לתוך גדר הלכתי ברור המעניק לאמונתם ערך דתי מובהק.
כאן ברצוננו לעקוב בייחוד אחרי עמדות מהסוג השלישי והרביעי ולהתייחס בפרט למקורות שבהם הן אינן מוצגות רק כפטור מחומרות דיני עבודה זרה אלא אף כהסתכלות חיובית על הדתיות והדת של הגויים.
***
בנקודה זו יש לציין קושי בניתוח המקורות שבידינו. תופעות נקודתיות של צנזורה עצמית שהפעילו היהודים על כתבי היד בימי הביניים בעקבות שֵרֵפות התלמוד והוויכוחים עם הנוצרים הפכו במאה ה־16, עם התפשטות הדפוס, לתופעה רחבה הרבה יותר. שֵרֵפות הענק של התלמוד ושל כתבי יד עבריים בעקבות צווים אפיפיוריים בוונציה )1553–1554( ובקרמונה) 1559; 12,000 ספרים!(, וכן רשימת הספרים האסורים והמחויבים בתיקון שהתפרסמה בעקבות ועידת טרנטו של הכנסייה הקתולית) 1554(, הובילו לשורה של נהלים ותקנות שהשתנו ממקום למקום ומזמן לזמן, כמו חובת הסכמה של שלושה רבנים לכל ספר שנדפס ומינוי צנזור בהסכמה בין היהודים למלכות. עם מעבר הדפוסים מאיטליה לפולין ולרוסיה, התמקדה הצנזורה הממשלתית באמירות כנגד השלטון הנוכרי יותר מאשר באמירות נגד הדת. הדבר גרם לתופעה של צנזורה עצמית או של הצהרות נאמנות לשלטון בראשי ספרים עבריים.1
מצב זה מקשה על ההבנה עד כמה הצהרות נאמנות וסובלנות בראשי ספרים עבריים משקפות עמדה אמיתית של הפוסקים ושל המדפיסים ועד כמה נאמרו מחמת יראת הצנזור והשלטונות בלבד .מצב זה מצריך מחקר מדוקדק ומקיף, ולעניין פרק זה נקטנו את הכלל הבא: לא הובאו הצהרות קצרות למדי )עד כמחצית העמוד( ,המדגישות בעיקר את שני ההיבטים הראשונים דלעיל )כבוד המלכות והנימוק של איבה, וכן שהגויים בזמננו – מנהג אבותיהם בידיהם.(2
1 . ראו על כך אמנון רז־קרקוצקין, הצנזור, העורך והטקסט: הצנזורה הקתולית והדפוס העברי במאה השש עשרה, ירושלים: מאגנס ,2005.
2 . דוגמאות בולטות לטקסטים כאלה הם למשל הדברים הבאים המופיעים בראש שו״ת נודע ביהודה, מהדורה קמא, לרבי יחזקאל לנדא )רבה של פראג במאה ה־18(: ״אמר המחבר כבר נודע ונתפרסם בכל המקומות אשר הייתי שאני מזהיר ומוכיח ברוב הדרשות ברבים, להיות נזהר מאוד בכבוד האומות אשר בזמנינו ואנחנו חוסים בארצותיהם ובמדינותיהם, וחייבים אנחנו להתפלל בשלום המלכים והשרים וחילותיהם, ולהתפלל על שלום המדינה ויושביה, וחלילה לנו להיות כפויי טובה אשר המה מטיבים עמנו ונותנים לנו מחיה ושארית בארץ. וגם אני מזהיר תמיד על הגזל ועל הגניבה, ומודיע כי אין חילוק כלל באיסור גזילה וגניבה בין ממון של יהודי ובין ממון של נכרי אסור בלא תגזול ]...[ הרי מבואר שאסור לגזול או לגנוב אצל נכרי .וק״ו האומות של זמננו שאנחנו יושבים בתוכם שהמה מאמינים בעקרי הדת, שמאמינים בבריאת העולם ומאמינים בנבואת הנביאים ובכל הנסים ונפלאות הכתובים בתורה ובספרי הנביאים, א״כ פשיטא ופשיטא שאנחנו מחוייבים לכבדם ולנשאם. ולכן הנני מכריז ומודיע ,
לעומת זאת, הבאנו דברי מחברים שהקדישו קונטרס שלם לשאלתהיחס אל האומות או שהדגישו שזוהי שיטתם במקומות רבים. בפרט הדגשנו את המקומות שבהם עולים נימוקים מן הסוג השלישי והרביעי ,העקרוניים יותר, והמייחסים לנצרות עצמה ערך של תרומה דתית לקידום האמונה בה׳ ולתיקון אמונותיהן ומידותיהן של האומות.
***
להלן מובאים כמה מדברי האחרונים הרבים שאימצו ראייה חיובית – ברמות שונות – כלפי הנצרות. בראשם עומדים דברי הרמ״א שצעד בעקבות הראשונים ואף בעקבות דברי השולחן ערוך שפסקו שלנוצרים בזמנו אין את כל דיני עובדי עבודה זרה; אלא שבאחד מן המקומות

ולא על חיבורי זה בלבד אני מכריז אלא בכל מקום שנמצא בשום חבור דבר גנאי על עכו״ם או גוים וכותים וכיוצא בלשונות הללו, שלא תטעה לפרש על האומות הללו שבזמננו כי המפרש כן הוא טועה ומפרש שלא כדת של תורה .אבל הכוונה על האומות הקדמונים שהיו מאמינים בכוכבים ומזלות וכמו כת הצבא״ה שהזכיר הרמב״ם בספר המורה שאותן האומות אפיקורסים ומינים היו ולא הודו בבריאת העולם והכחישו כל המופתים והכחישו הנבואה, ולכן יזהר כל אחד בדברי אלה וישים אותם על לבו לזכרון״. ה״נודע ביהודה״ מזכיר את היסוד החיובי בדתם של הנוצרים בזמנו אלא שההקשר הוא אפולוגטי .
כנגד זה ניתן להביא את המובא בחידושי פני יהושע לרבי יעקב יהושע פלק )רבן של לבוב, ברלין ופרנקפורט דמיין במאה ה־18(, בסוף חידושיו למסכת בבא מציעא: ״מודעת בכל הארץ שבכל הספרים בהחיבורים כגון ספרי הש״ס פוסקים ובשאר החיבורים כיוצא בהם שנזכר בהם לשון עכו״ם וכיוצא בו, בכולן הכוונה המיוחדת על אותן האומות שהיו עובדי כוכבים ומזלות, אבל אותן האומות שאנו יושבים בצילם אינן בכלל הזה, ולא די שיש איסור גמור לעשות להם שום גזל או עושק או להטעותן במדה ובמשקל ובמנין, ואנו מוזהרים עליהם כעל של ישראל כמ״ש הרמב״ם ז״ל ובש״ע והוקבע להלכה אלא לא זו אף זו שחובה עלינו להתפלל תמיד בשלום מלכות והשרים ]...[ והדבר ידוע ומפורסם שבכל הקהלות שהיו סרים למשמעתי הייתי מכריז ברבים בדרשות שלי להזהיר את העם על כל הנזכר״. בדברים אלו יש צמצום למינימום של השיח החיובי על הנוצרים בזמנו ונראה שהיסוד האפולוגטי הוא הדומיננטי בעיצובם. ניתן למצוא טקסטים רבים משני הסוגים הללו.

הדגיש הרמ״א אף את צד החיוב, ש״כוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתתפים שם שמים ודבר אחר״ ]2א[, ולא רק שאין בדבריהם עבודה זרה .
דברים רחבים יותר כתב ר״א אשכנזי שהביע התנגדות לעוינּוּת כלפי הנוצרים והמוסלמים וכתב שאין לכוון עליהם באמירת ״שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך״, משום ש״ֻּכֻּלָָּ ם הגיע אליהם יציאת מצרים ומאמינים בה וידעו ענינה״, ועל כן ״נשמור נפשנו מחטוא לה׳ שאין אנחנו מקללים ליודעים שמו רק לעובדי אלילים ובלתי מאמינים בחדוש העולם״ ]3[. בהסתמך על דבריו, כתב ר׳ משה רבקש, בעל ״באר הגולה״, שהאיסור להציל עובדי עבודה זרה לא חל על הגויים בני זמנו שעם ישראל מפוזר ביניהם. מדבריו משתמע שהוא אף רואה בבני הדת הנוצרית )והמוסלמית?( בזמנו חסידי אומות העולם שיש להם חלק לעולם הבא ]4[. ומעין זה כתב אף רבי משה חאגיז ]5[.
בקרב חכמי האחרונים המאוחרים לר״י עמדן ניתן למצוא במפורש המשך של גישתו המייחסת לנצרות שמירת שבע מצוות בני נח. כך אנו מוצאים אצל בעל ״תשובה מאהבה״ שכתב על הנוצרים בזמנו: ״ששומרים שבע מצות, יש להם חלק לעולם הבא וחסידים יִָקָראו״ ]6[ ומעין זה גם בדברי ה"תפארת ישראל "]7[.
מהר״ץ חיות הרחיב את הדברים יותר וכתוצאה מכך אף כלל את הנוצרים בזמנו בגדר גר תושב: ״בלי ספק שדיניהם אצלנו כגר תושב, ואלו אשר שומרים שבע מצות מפני שנצטוו בהם מאת ה׳ על פי משה, המה כחסידי אומות העולם ויש להם חלק לעולם הבא״ ]10[. עמדה זו מצויה אף בדברי הרש"ר הירש ]11[. הוא הוסיף והבהיר שאמונתם נחשבת כאמונה מפני הציווי בתורת משה: ״וגם הנוצרים משמרים שבע מצות ומאמינים בתורת משה שבאה מפי ה׳ למשה״ ]10[. אומנם בקונטרס אחרון העלה מהר״ץ חיות ספק בדעת הרמב״ם שמא זה שהוסיפו בדתם דברים חדשים גורם לכך שאינם גרי תושב אף שהם מייחדים גמורים. מדברי אחרונים אלה עולה שסברו שקבלתם הכללית את המצוות הללו במסגרת דתם מספיקה על מנת להחשיבם כגר תושב ושהיא עולה לכדי קבלה בפני שלושה או בפני בית דין ותקפה גם בזמן הזה. עמדה זו זכתה לפיתוח ארוך ביישוםמפורט על העמים הנוצריים בדברי הרב יחיאל הלר ]13[.
הרב יעקב צבי מקלנבורג, בעל ״הכתב והקבלה״, גרס בברכות השחר ״שלא עשני נוכרי״ במקום ״שלא עשני גוי״ וטען שביטוי זה נסב על כל מי שאינו מאמין, וממילא אינו מכוון כלפי הנוצרים בזמנו המקבלים את עיקרי האמונה והם בעלי מוסר וחוק. הוא מציין בין מעלותיהם אף את הסובלנּוּת הפוליטית ״הדורשים טוב לעמים היושבים ביניהם באין הבדל לישראלי או לאינו יהודי״ ]8[. חידוש מצוי בכך שהוא קובע שהללו נחשבים ללומדי שבע מצוות בני נח ומקיימיהן ומכיוון שזה מה שנדרש מהם– יש להחיל עליהם את מאמרי חז״ל על נוכרי העוסק בתורה שהרי הוא ככוהן גדול ]8[.
בשו״ת כרך של רומי הבחין הרב חזן בין המוסלמים הבזים לתורת ישראל לבין הנוצרים שלדבריו ״על פי עומק חקירתם וחכמתם מצאו שאין עלינו אשם בהיותנו מתחזקים לשמור תורת אלהינו בידינו״; ובכך ממשיך הרב חזן את העמדה החיובית על יחסם המהותי של הנוצרים לתורת ישראל. הוא אף הפליג וכתב ש״אנו והם משולים לשתי נטיעות יונקות מגומא אחת״ ]12[.
בסגנון אחר מצאנו בדברי רבי אליהו גוטמאכר שכתב שהנימוק התועלתני מדוע להתפלל עבור המדינה בדברי הנביא ירמיהו ״כי בשלומה יהיה לכם שלום״ נאמר רק על העמים הקדמונים, אבל על האומות של זמנו ״יש לבקש לה׳ בעדם בלי שום תועלת״ ]9[. יש מקום לעיין אם דבריו מוגבלים למאמיני הנצרות בלבד ומה הגדר ההלכתי שעליו הוא ביסס את דבריו – וממילא עד כמה ניתן להרחיבו גם לסוגיות ונושאים נוספים.

יש אומרים שאין כל דברים אלו ]=דיני הסימן הנוגע למניעת משא ומתן עם הגויים לפני חגי האלילים[ אמורים אלא באותו זמן אבל בזמן הזה אינם בקיאים בטיב אלילים לפיכך מותר לשאת ולתת עמהם ביום חגם ולהלוותם וכל שאר דברים.

דברי הרמ״א, גדול פוסקי אשכנז בדורו, הם מן המקורות החשובים בדברי האחרונים האשכנזים אשר מורים שלא להתייחס לנוצרים בני זמנם כאל עובדי עבודה זרה לעניין שותפות עסקית. אף שאין הכרח לכך לשם ההיתר ההלכתי, ניתן להבחין שלעומת השו״ע ,בלשון הרמ״א בחלק אורח חיים ]2א[ מודגש גם ההיבט החיובי של כוונתם לעושה שמיים וארץ – ולא מוצג רק ההיתר השלילי )שאין זו עבודה זרה ושהם לא נצטוו על השיתוף( כפי שמופיע בלשון השו״ע. אומנם, בדבריו בחלק יורה דעה ]2ב[ ציין הרמ״א שורת היתרים הלכתיים מבלי להזכיר את הצד החיובי באמונת הנוצרים; והוא אף מביא את דעות הפוסקים שיש ל״בעל נפש״ להתאמץ שלא לסמוך על היתרים אלו .

]2א[ אורח חיים, סימן קנו, סעיף א
הגה: ויש מקילין בעשיית שותפות עם העכו״ם בזמן הזה משום שאין העכו״ם בזמן הזה נשבעים בעבודת אלילים ואע״ג דמזכירין העבודה זרה מכל מקום כוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתתפים שם שמים ודבר אחר ולא מצינו שיש בזה משום לפני עור לא תתן מכשול דהרי אינם מוזהרים על השתוף )ר״ן ספ״ק דע״א ורבינו ירוחם ני״ז ח״הותוספות ריש פ״ק דבכורות.(
]2ב[ יורה דעה, סימן קמח, סעיף יב
הגה: ואפילו נותנים המעות לכהנים אין עושין מהם תקרובת או נוי אלילים אלא הכהנים אוכלים ושותים בו. ועוד דאית בזה משום איבה אם נפרוש עצמנו מהם ביום חגם ואנו שרויים ביניהם וצריכים לשאת ולתת עמהם כל השנה ולכן אם נכנס לעיר ומצאם שמחים ביום חגם ישמח עמהם משום איבה דהוי כמחניף להם )הכל בטור( .ומ״מ בעל נפש ירחיק מלשמוח עמהם אם יוכל לעשות שלא יהיה לו איבה בדבר )ב״י בשם הר״ן(. וכן אם שולח דורון לעובד כוכבים בזמן הזה ביום שיש להם סימן אם יגיע להם דורון בחג ההוא אם אפשר לו ישלח לו מבערב ואם לא ישלח לו בחג עצמו )ת״ה סימן קצ״ה.(

הדברים דלהלן נכתבו בפירוש להגדה של פסח על הפסוקים ״שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך״ וכו׳ )הפירוש נדפס בספר ]גדולים[ מעשי ה׳, ונציה, שמ״ג] 1583[, קלד ע״ד – קלה ע״א(. מן הדברים הללו עולה יחס עקרוני חיובי כלפי הנוצרים והמוסלמים – כאל יודעי ה׳ ומאמינים בבריאת העולם וביציאת מצרים. לכן סבור ר״א אשכנזי שאין לקללם ואין לכוון כלפיהם בפסוק הנזכר. אף לגבי אלו מהם שאנו מקללים מחמת שעשו לנו רע והציקו לנו – אין זה מחמת עוינות דתית כלפיהם או כלפי אמונתם אלא עוינות לאומית־אתנית על הרע שעשו .

וכבר חשבו קצת מן הנכרים אשר אנחנו גולים בצל שלהם שחס ושלום אנחנו מקללים אותם, וזה מבואר שאנחנו מחויבים להתפלל בשלומם ואם כן איך יתכן שנתפלל להשם יתברך שתי תפלות הפכיות. ועודחלילה לנו בחדר משכבנו לקלל המלך אשר בצלו נחיה. והעד הפסוקים הללו שאנחנו אומרים שישפוך חמתו על הגוים אשר לא ידעוהו שהם מכחישים יציאת מצרים שלא הגיע אליהם ענין האותות והנפלאות ההם .וזה מבואר מאד שכל הנכרים האלה אשר גולת האומה הישראלית מפוזרת ביניהם כלם הגיע אליהם יציאת מצרים ומאמינים בה וידעו ענינה, הרי אנו מבארים שהיודעים שמו שלא ישפוך עליהם חמתו כי נשמור נפשנו מחטוא לה׳ שאין אנחנו מקללים ליודעים שמו רק לעובדי אלילים ובלתי מאמינים בחדוש העולם. ולפי שמחריבי בית המקדש לא היה להם מן האמונה שנתפשטו לאדום וישמעאל כי עדיין לא נתחדשו אבל היו עובדי אלילים, לכך ביאר הכתוב שאותם הנכרים שהחריבו בית המקדש לא ידעו את ה׳ ואכלו את יעקב ואת נוהו השמו ,אבל עתה שהנכרים הללו וכן הישמעאלים שהם יודעים את ה׳ ומודים ביציאת מצרים, חלילה לנו מלקללם מפאת דתנו, ואם אנו מקללים המריעים לנו ומצערים אותנו שלא כדין, אפילו אותה הקללה איננה מפאת דתנו חלילה, אבל היא כאדם המקלל למי שעשה כנגדו ומריע לו, כי האדם יקלל את בנו ואת אחיו כאשר יריע לו או יעשה לו שלא כדין, כמו כן נקלל המריעים לנו בפרט ,אבל חלילה לנו לקלל כללות אומה אפילו יש ביניהם קצתם שהריעו לנו שאין זה רצונו של מקום רק שנקלל היחידים המריעים לנו ומצערים אותנו ולא זולתם. ותורתנו הקדושה מכרזת בשם ראש המאמינים שאין רצון ה׳ בכך כמו שנאמר האף תספה צדיק עם רשע ואדון הנביאים אמר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף. ומאלו הכתובים נתבאר שאין אנחנו רשאים מפאת הדת לקלל האומות שמודים ביציאת מצרים ויודעים את ה׳ בשגם לא קבלו התורה .

בחיבורו המפורסם ״באר הגולה״ )חושן משפט, סימן תכה( ,חיבור המציין את מקורותיו של השולחן ערוך, מתיר ר׳ משה רבקש להציל גויים – על אף האיסור להציל עובדי עבודהזרה – בהסתמך על דברי הרמ״א דלעיל ועל דברי ר׳ אליעזר אשכנזי הנ״ל.
לא אמרו חז״ל דבר זה ]=האיסור להציל עכו״ם[ אלא על העכו״ם שהיו בזמניהם שהיו עובדי כוכבים ומזלות ולא היו מאמינים ביציאת מצרים ובחדוש העולם אבל אלו הגוים אשר אנחנו אומה ישראלים חוסים בצל שלהם ומפוזרים ביניהם הם מאמינים בחדוש העולם וביציאת מצרים ובעיקרי הדת וכל כוונתם לעושה שמים וארץ כמ״ש הפוסקים והביאו רמ״א בא״ח סי׳ קכ״ו בהגה לא די שאין איסור להצילן אלא אפילו אנחנו מחוייבים להתפלל בשלומם וכאשר האריך בזה בעל מעשה ה׳ בסדר הגדה בפסוק שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך שדוד המע״ה התפלל לשפוך על העכו״ם אשר אינם מאמינים בחידוש העולם וענין האותות והנפלאות אשר עשה השי״ת לנו במצרים ובמתן תורה אבל הגוים אלו אשר אנחנו בצילם חיים וחוסים תחת כנפיהם הם מאמינים בכל אלה כמ״ש ועל משמרתינו אנחנו עומדים להתפלל תמיד על שלום המלכות והשרים להצלחתם ועל כל מדינות ומקומות ממשלתיהם וכתב הרמב״ם דהלכה כר׳ יהושע בפרק חלק )סנהדרין קה ע״א( דאפילו חסידי עכו״ם יש להם חלק לעוה״ב.

הרב משה חאגיז חיבר חיבורים שונים בהלכה ובהם לקט הקמח ,פסקי הלכות על סדר השולחן ערוך, אלה המצות על סדר תרי"ג מצוות ושו"ת שתי הלחם. בין ספריו באגדה כמה חיבורים בשבח ארץ ישראל ומעלתה, משנת חכמים על קניין תורה, ואיגרות פולמוס נגד השבתאות. בספרו אלה המצות )ירושלים: דפוס חורב, תשכ"ד, עמ' שטז-שכ( הוא מסביר שטעם המצווה "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" )מצווה תקסד, ל"ת שלז( הוא כדי שנקנה בנפשותינו את מידת הכרת הטוב למי שעשה לנו טובותאפילו אם גם עשה לנו רע כמו המצרים. מכאן הוא ממשיך לפרט את הטובות הגדולות שעשו לנו העמים שאנו יושבים ביניהם, הן במתן חופש גשמי לעסוק במסחר ולהתקיים בשלום בארצם הן בהערכה שלהם את תורת ישראל ואף בהגנה פעילה של ראשי הנוצרים על התלמוד מפני התקפות שונות כנגדו. בתוך כך הוא גם מציין את היחס לנוצרים כיודעי ה' ועובדי ה.'

מכל שכן וקל וחומר בן בנו של קל וחומר דראוי לפתוח פתחא להאי גלותא אריכתא מהכא, כי עבדים אנחנו ובעבדותנו לא עזבנו אלהינו ויט עלינו חסד לפני המלכים האדירים אשר בארץ וים רחוקים, שבזמן הזה הם המה מלכי האדמה באדמה שישראל שרוים בתוך מלכותם ירום הודם והדר חסידותם. כי בחסד אל כל היום מקבלים אותנו בסבר פנים יפות, בחירות הנפש, לשמור ולעשות ככל אשר צוה ה' אלהינו אותנו בחוקי תורותיו הקדושות [...]
ופקח עיניך גם על המורה מקום שכתבתי לך בלקט הקמ"ח שהדפסתי שנת אשתקד על הש"ס בדף נג' ונד ,'בעדות ברורה לא לבד מחכמי אמונת לוטיר,3 כי אם מהחכמים הראשונים שהם עמודי אמונתם באפיפיור שברומי יע"א. כנודע לבקי בהם ובספריהם כי ודאי זה חסד של אמת מבעל התורה אשר נתן לחן ולחסד בעיני כל רואיה כי לא לבד החכמים ההם משבחים ומפארים לחכמי התלמוד בענין שנוגע לדינים דאין ערוך להם, אלא אף זו שהם ממליצים והם פרקליטין בעדינו נגד איזה אויב ומקנא המדבר סרה על דברי ההגדות ומעשי נסים שנזכרו בו, ובפה מלא הם מעידין קשט דברי אמת שאין בתוכו שום דבר זר שיהיה מנגד בפועל לממלכות הארץ ולדתיהם ח"ו, ושראוי והגון להעלותו בכתבם ובלשונם לשון לטי"ן למען ילמדו בו הרבנים המחזיקים ישיבה ביניהם כי זך וישר פעלו ועולה לא נמצא בו, רק שהוא ממולא מחכמה ודעת ויראת ה', ושהם
3 . כוונתו לפרוטסטנטים הלותרנים.
דרכו דרך החכמים הפילוסופים הראשונים בהסתרת הדברים העמוקיםבמלבוש ומכסה עתיק כדי שיד כל אדם לא תהיה שוה בהם [...] ומכאן אתה רואה מנהגן של ישראל דבכל שבתות ה' מברכים למלך יר"ה ושריו ויועציו וס"ת בבימה, שתורה היא וכל פתי שיאמין ויאמר הפך מזה הדבר שתורתינו מלמדת אותנו לרמותם ולגנוב את ממונם ולבקש רעתם ולקללם ח"ו אינו אלא טועה חוטא ומחטיא, והוא ודאי מזרע עמלק אשר תמיד היה רודף ישראל ודרך ה' לא ידע, כי צדיק ה' בכל דרכיו[...]
וקרא מלא הוא ומפורש, שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך ועל הממלכות אשר בשמך לא קראו, והם הנקראים בלשון חז"ל נכרי שהתנכר ליוצרו ואינו מאמין בעיקרי הדת .אמנם כל המאמין מציאות האל וחידוש העולם, והנבואה, ושכר ועונש, כמו הנוצרים שבימינו ,הרי זה בעל דת ואין לנו רשות להזיק את ממונו, ומכל שכן להורגו .כי כל אלה שבזמן הזה שישראל גרים בתוכם יודעים דיש אל אחד ,ואב אחד לכולנו, וקוראים אליו, דודאי לא עליהם צותה התורה לבקש רעתם חלילה. וקורבנות החג בשבעים פרים יוכיחו היותנו מצווים להיטיב ולא להרע [...]

בפתח ספרו, שו״ת תשובה מאהבה, הציב ר׳ אלעזר פלקלס ,תלמידו המובהק של ה״נודע ביהודה״, קונטרס הנושא את השם ״כסות עינים״ ותכליתו להפריך את העלילה כאילו יש במקורות ישראל עוינות כלפי האומות – עלילה המשמשת בסיס לשנאת ישראל על ידי האומות. בקונטרס זה מתאר הרב פלקלס את הצורך לנהוג בשלום ובאהבה כלפי כל האומות, ובכלל זה אף עובדי כוכבים, ומסיק ש״אם כן הדבר ברור כשמש – האומות בזמן הזה ששומרים שבע מצות יש להם חלק לעולם הבא וחסידים יקראו״ )סוף סעיף א(. הוא פורט דבריו ומבאר שאיןלפגוע בממונם של גויים בכלל או לגנוב את דעתם; אסור לבזות אף אחד מהבריות או לשנוא אותם ואף חובה לדרוש שלומם וטובתם ולתת צדקה לענייהם. לאחר מכן הוא מרחיב לגבי החובה המיוחדת שיש לנו כלפי האומות בזמן הזה כשאנו בתוכן, ובכך ממשיך את גישת ר״י עמדן הרואה בנצרות דת חיובית שמאמיניה שומרים שבע מצוות בני נח, נקראים ״חסידים״ ו״עושי רצונו״ )שם, סעיף י.(

אמר מעתה, אם אלו דינים נאמרים לעובדי גילולים עוברי רצונו יתברך ,לעושי רצונו, המה האומות ששומרים שבע מצות, ובשם חסידים נקראים, על אחת כמה וכמה. וכל ההולך ישר ישפוט מישרים, כל הנאצות ושמתות ושמות הבזויות וכל האלות הכתובים בספר התלמוד ובכל חבורי ישראל, המה על האומות הקדמונים שעשו כל התועבות אשר שנא ה׳. כמו הצבאיים ]...[ וכיוצא בהן, עובדי תרפים ושקוצים אשר החריבו מקדש ה׳, והרגו חסידי עליון, ועליהם אמר דוד )בספר תהלים עט, ו( שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו [...]
ואף כי עתה תהלה לאל נאבדו כל עובדי אלילים, ואין זכרון מכל הראשונים אשר עבדו לבעל ועקרון וכיוצא בהן, עם כל זה מצוה לפרסם קלונם ברבים אולי נמצאים עוד באיים רחוקים עובדי כוכבי שמים ושלא יקימו עוד רשעים בעולם ומהללו באולם ויתהללו באלילים וילכו אחרי ההבל הגוים ההם ויהבלו, כמו מאמיני שבתי צבי מודח שמגשמים האלוהות ומאמינים גם בחלומות גם בתרפים ומחזיקים כל עבודה זרה שהיא בעולם ומלמדים זכות על עגלי ירבעם והארכתי במקום אחר .

בפירושו למשנה ג בפרק ד בבבא קמא, מתייחס הרב ליפשיץ לאיסור לגנוב מגויים ולהטעותם. לאחר מכן הוא מוסיף את הדברים הבאים שבהם משתקפת עמדתו על הנוצרים בזמנו כמאמינים בה' ומכירים באלוהיות של התורה וכשומרי שבע מצוות בני נח.

ואם זה ]=האיסור לגנוב ולהטעות גויים הנדון קודם[ בעכו"ם, שהיה ממונינו והיינו בעיניהם הפקר כמו שכתבו חז"ל ]...[ קל וחומר מעתה שכמה מהחיוב עלינו לאלו אחינו מהאומות המכירין בה' אחד ומכבדין תורתו, ומאמינים בה שהיא אלהית, וקורין אותה ]הייליגע שריפט[ ,ומשמרין כפי המחוייב עליהן מדין תורתינו דהיינו הז' מצוות, וגם אינן מניחין לעקם לנו אפילו שערה קטנה אפילו מגדול שבגדולים שלהן, ופשתה כהה שבנו לא יכבוה ,ולא זו בלבד אלא שעושין גם כן גמילות חסדים רבות עם עניים שלנו דכמה וכמה מתפרנסים רק מנדבת ידם וא"כ איך נוכל להיות כפויי טובה ח"ו, ולא נאמר כיוסף שאמר ואיך אעשה הרעה הגדולה וחטאתי לאלהים .

הרב מקלנבורג היה שותף למלבי״ם במאבק ברפורמה בזמנו ונודע בזכות פירושו על התורה ״הכתב והקבלה״ ופירושו על הסידור ״עיון תפילה״ )שנדפס כמה פעמים עם חיבורו של הרב יעקב מליסא ״דרך החיים״(. בפירושו לסידור )תל אביב: סיני ,1954, עמ׳ 42( גרס הרב מקלנבורג בברכות השחר ״שלא עשני נוכרי״ במקום ״שלא עשני גוי״ וביאר שנוכרי משמעו מי שאינו מאמין, בין מישראל ובין מאומות העולם. משום כך, הוא סובר שברכה זו לא נסבה על בני האומות שאנו שרויים ביניהן שהםבעלי אמונה ומאמינים בהישארות הנפש, ויש ביניהם חוק וסדרים מוסריים – ואף סובלנות כלפי העמים שביניהם ובכללם היהודים .הוא אף מחיל עליהם את דברי חז״ל ״נכרי העוסק בתורה הריהו ככהן גדול״.

שלא עשני נכרי ]...[ וכן בן נכר פירושו כן, והוא תואר לכל הכופר בעיקר ומכחיש באמתת מציאות אלהות [...] ואין הבדל בזה בין ישראלי לאינו ישראלי, כל המכחיש באמתת מציאותו ית׳ נקרא נכרי או בן נכר ]...[ אבל שם נכרי לפי עצם הוראתו הוא על המכחיש באמתת מציאותו ית׳ ואין בזה הבדל מקומי וזמני ואישי .ולפי אין זה בברכת שלא עשני נכרי שום פחיתות לכל האומות שאנו דרים ביניהם, כי כולם יודו באמתת מציאותו והמכחיש בזה גם בעיניהם הוא מבוזה, ועל השיתוף אינם מוזהרים. ודע שבירושלמי אמר על ברכה זו ״שנאמר: כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו )ישעיה מ׳(״ והובא באבודרהם. למדונו רבותינו בזה כי נתקנה ברכה זו על אותן האומות הקדומות שהיו כפראים וחיתו יער, כפרו באלהים ,כחשו בהשארת הנפש, לא דנו על הגנבות והגזלות כי היה הכל מותר להם, הרציחות והנאופים והרבעת בהמה לא היה פשע בעיניהם, כאשר עוד היום תשמענה אזנינו הנהוג בין הפראים יושבי מדברות אשר כבהמות נחשבים בעיני כל, הם הם הגוים אשר עליהם אמר הכתוב שהם כאין וכאפס ותהו נחשבו לו ]...[ ורק על אומות כאלה נוסדה ברכה זו .אמנם על האומות אשר אנחנו יושבים תחת צלם, המודים במציאות אלהות ובהשגחתו, המאמינים בהשארת הנפש, שונאי גזל וחמס, ומשפט חרוץ ביניהם על הגנבות ורציחה, הדורשים טוב לעמים היושבים ביניהם באין הבדל לישראלי או לאינו־יהודי, על אומות כאלה אמרו רבותינו )ע״ז ג׳( נכרי העוסק בתורה )בשבע מצות שלהם( הוא ככהן גדול, וברייתא זו היא בתורת כהנים )פרשת אחרי פ׳ יג׳( ומסיימים שם בזה״ל: ״וכן הוא אומר פתחו שערים, ויבואו כהנים לווים וישראלים לא נאמר, אלא ויבא גוי צדיק שומר אמונים. וכן הוא אומר זה השער לה׳, כהנים לוויים וישראלים לא נאמר, אלא צדיקים יבואו בו, וכן הוא אומר רננו, כהנים לווים וישראלים לא נאמר, אלא רננו צדיקים בה׳ ]...[ הא אפילו גוי ועושה את התורה )בשבע מצות שלהם( הרי הוא ככהן גדול, ע״כ, ע״ש בתוס׳ ע״ז ג׳. ובסנהדרין נט׳ דאיירי בשבע מצות דידהו, מבואר שעל כאלה לא נאמר כאין כאפס ותהו נחשבו. הרי למדנו מן הירושלמי דברכה דילן לא נתקנה רק נגד אותן האומות המכחישים במציאות אלהות וכיוצא.

הרב גוטמאכר היה פוסק ומקובל, מתלמידי רבי עקיבא איגר ,ונודע כאחד ממבשרי הציונות וממקדמי התפיסה של גאולה בדרך הטבע. בדבריו הדגיש רא״ג שחובה להתפלל גם על שלום בין המלכויות ועל רווחתן. הוא הורה לכוון על כך בעת שאומרים את עשרת פסוקי המלכויות בראש השנה, וגם בברכות כגון ״ברך עלינו״ במהלך ימות השנה. לדבריו, כשם שמתפללים בעבור יהודי הנצרך לרחמים, כן יש לנהוג כלפי אדם טוב שאינו בן אמונתנו. הוא אף העיד שבהזכרת נשמות בקהילתו, נכללים גם שמות גויים.4 בדברים דלהלן מבחין רא״ג במפורש בין אופי הדרישה בשלום האומות בדברי הנביא ירמיהו לבין החובה בזמננו לאהוב את בני אומות העולם ולהתפלל בשלומם אף ללא תועלת )מקור הדברים ביריעות שלמה, חלק ג, עמ׳ 996–997; הובא אצל מאיר הילדסהיימר, ״גלות וגאולה במשנת רא״ג״, אבי שגיא ודב שוורץ ]עורכים[, מאה שנות ציונות דתית – אישים ושיטות, רמת גן: אוניברסיטת בר־אילן, תשס״ג, עמ׳ 80(.

4 . מאיר הילדסהיימר, ״עם סגולה ואזרחי המדינה: ישראל ואומות העולם במשנתו של רבי אליהו גוטמאכר״, יוסף הקר וירון הראל )עורכים(, לא יסור שבט מיהודה:
הנהגה, רבנות וקהילה בתולדות ישראל, ירושלים: מוסד ביאליק ,2011, עמ׳ 374.
ויש לידע במה שסיים הנביא ירמיה )כט, ד–טו( ״כי בשלומה יהי להםשלום״, משמע מזה דרק יש להתפלל בעד שאר אומות שאתם יושבים ביניהם, זה נאמר רק על האומות הקודמים שהיו אכזריות גדולים והירעו הרבה לישראל ואשר בזה נמשך כל הספר ששלח ]...[ ואך מה שאתם בצרות בין הנכרים, דעו הכלל שנתן החכם: ״כמים הפנים אל הפנים״, אתם תדרשו לה׳ בעדם ותהיו אתם אוהבים אותם, ואז יחזור האהבה גם להם ]...[ מבואר שהי׳ הדיבור נגד האומת הקודמות שהיו כפראים, אבל עתה בהאומות יש לגמרי עוד יותר לבקש לה׳ בעדם ,בלי שום תועלת.

בהמשך לר״י עמדן, גם מהר״ץ חיות מדגיש את הערך הדתי של הנצרות לעומת עובדי הכוכבים מחמת שקיבלו את עיקרי האמונה, ועל כן הם כחסידי אומות העולם ויש להם חלק לעולם הבא. בדבריו נוסף החידוש שיש לייחס להם דין גר תושב מחמת ששומרים שבע מצוות בני נח מפני שנצטוו מאת ה׳. בקונטרס ״תפארת לישראל״ הוא כתב שורת נימוקים להפרכת עלילת דמשק – עלילת דם שהתרחשה בזמנו בשנת 1840 )נדפס בתוך החיבור עטרת צבי, כל כתבי מהר״ץ חיות, תל אביב 1958, חלק א, עמ׳ תפט( .
במקור השני המובא להלן מדבריו, מתוך קונטרס אחרון )בתוך כל כתבי מהר״ץ חיות, חלק ב, עמ׳ תתרלה–תתרלו(, דן מהר״ץ חיות בדברי מי שהשיג עליו, חיזק את עמדתו והראה שאף לפי שיטת הריטב״א שיש לישראל ציווי של ״ייהרג ואל יעבור״ לקבל את דת האסלאם – אין זה מוכיח שדת זו איננה בכלל שבע מצוות בני נח וגר תושב בעבור גויים. אומנם הוא מעלה ספק שמא לדעת הרמב״ם )הלכות מלכים, פרק י, הלכה ו(, הסבור שאסור לבני נח לחדש דת לעצמם אף אם מותירים את שבע מצוות בני נח, הם לא יוכלו להיחשב כגרי תושב.

]10א[ קונטרס תפארת לישראל
ועתה, אם רואים אנחנו יושר הנהגתם ]=של היהודים[ נגד עובדי כוכבים אשר קטרו לבעלים ולא האמינו במציאות ה׳ ואחדותו וגם בהשגחה ובשכר ועונש ,מכל שכן נגד הנוצרים אשר מאמינים בדת ותורה מן השמים ובמציאות ה׳ ובגמול עולם הבא ובשאר עקרים ויסודות אמונה, בלי ספק שדיניהם אצלנו כגר תושב ואלו אשר שומרים שבע מצות מפני שנצטוו בהם מאת ה׳ על פי משה, המה כחסידי אומות העולם ויש להם חלק לעולם הבא כפי הלכה הקבועה אצלנו )ברמב״ם פרק שלישי מהל׳ תשובה ובפרק יא׳ מהל׳ עדות ובפרק שמיני מהלכות מלכים( דחסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא ,וגם הנוצרים משמרים שבע מצות ומאמינים בתורת משה שבאה מפי ה׳ למשה, ומאמינים במציאות ה׳, ואף שמשתתפים דבר אחד בעבודתם, כבר כתב הר״ן ורבינו ירוחם בשם התוספות )בכורות ב ע״ב( מובא ברמ״א אורח חיים סימן קנ״ו דנכרים לא נצטוו על שתוף[...]
ואמרינן גם כן )עבודה זרה ג ע״א(: אפילו אינו ישראל ועוסק בתורה בשבע מצוות נאמר עליו יקרה היא מפנינים, ושבע מצות היינו כללית מצות הטבעית, אשר גם הנוצרים והישמעאלים דנים עליהם במקומות משפטם, וגם משגיחים בעין פקוחה על התקיימם, כמו גלוי עריות, שפיכת דמים, דינים, ברכת השם וגזל מדקדקים עליהם ביתר שאת לענוש העוברים, וגם לאבר מן החי יש רמז בדברי שלוחם פוילוס ]=פאולוס[ שהזהירם שלא יאכלו מן הנחנקים, וכן הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה יו״ד סי׳ קכד׳, וגם מדקדקים על שבע מצות ומוזהרים גם כן על אכילת חזיר ואכילת הדם והנבלה, וכן מה שלא נשחט לאל קיבלא, עי׳ יו״ד סי״ד סעיף ז׳, עיין קויראין זורא שניה מכונה הפרה וזורא רביעית מכונה השלחן, וכל ששומר שבע מצות מפני שנצטוה בתורה על פי ה׳ ביד משה הרי זה גר תושב אצלנו, ועיין גם כן מה שכתב רבינו הרמב״ם פרק שנים עשר מהל׳ מלכים )דפוס וינציא( ועיין כוזרי מאמר רביעי סי׳ כג׳ שכתב כי אלה ההגרים המה הקדמה והוצעה למלך המשיח המקוה אשר הוא עיקר הפרי וישובו כלם פריו כאשר יודו לו, וישוב העץ אחד ויוקירו השורש אשר היומבזים אותו בתחילה .
]10ב[ קונטרס אחרון
ומ״ש רום מעלתו בשם הריטב״א נדון )בדין?( הישמעאלים אשר מאמינים באחדות הבורא בכל זאת שייך בהם יהרג ואל יעבור ]...[ אין ראיה מדברי הריטב״א דמיירי לענין איש ישראל אשר מחוייב להאמין בנצחות התורה [...] אבל לבן נח אשר מחזיק במצות שלו מצד הקבלה ומאמין באחדות הבורא, זה לא נקרא כופר ע״י שמאמין באמונת הישמעאלים, ושפיר מקרי גר תושב אם מחזיק בז׳ מצות ע״י קבלה הנמשכת אף אם לא קבל מחדש תורת בני נח ]...[
אכן מצד אחר יש לדון על אלו המייחדים, אף על פי שמקיימים ז׳ מצות שלהם מתורת קבלת אבות, מ״מ כבר הבאתי לעיל בשם הרמב״ם פ״י מהל׳ מלכים ה״ו דאין מניחים לבן נח לחדש דת לעצמם, וכאן אף על פי דבדת החדש נכלל גם כן שבע מצות שלהם מ״מ יש להם מצות חדשות כגון אצל הנוצרים אכילת הלחם והיין בפסח שלהם ,והישמעאלים באיסור אכילת החזיר ושתיית היין, וכיון דמתורת בני נח אין אלו עליהם לחוב רק מתורה חדשה שלהם וחידוש דת אסור לבני נח אף אם אינו עוקר תורת בני נח, ומפני זה אין אלו הנוצרים והישמעאלים בכלל גר תושב .

רש"ר הירש היה ממובילי המאבק ברפורמים. בין חיבוריו הרבים נודע פירושו לחמישה חומשי תורה, פירושו לסידור וחיבוריו בהסברת מחשבת היהדות כמו אגרות צפון, המצוות כסמלים ,הספר חורב על טעמי המצוות, וספר על יסודות החינוך. תשובותיו ההלכתיות וחידושיו על הש"ס קובצו בספר שמש ומרפא .בספרו "חורב" )ירושלים: פלדהיים, תשס"ז, פרק עז – חיתון עם שאינם בני ברית וחוקות הגויים, עמ '355( מתאר רש"ר הירש בלשון מליצית את מצבם של הגויים בזמנו, תיאור שממנו עולה שראה את מאמיני הנצרות והאסלאם כמאמינים בה' ובאמיתות מתן תורה וכמקיימי שבע מצוות בני נח ועל בסיס זה הגדיר את מעמדם כגרי תושב .

ישמח ישראל של היום בקרב העמים שביניהם הוא חי כיום בחלקו הגדול. יראה את האור הקדוש אשר ה' יתברך מסר לו בסיני לשמירה ,כיצד סלל לו דרך והבריח מחלקה הגדול של האנושות את ההבל והתועבות של העבודה זרה. ישמח שעיני עמים שלא מבני ברית באירופה, באמריקה ובחלק של אסיה ואפריקה, נפקחו לראות את אור התגלותו של האחד והיחיד במתן תורה. בידיהם חוקים ומשפטים המלמדים אותם לקיים את שבע המצוות שלפי תורת ישראל חובה על כל בני נח לקיימן, ואלו הן: עבודה זרה, ברכת השם, גזל, שפיכות דמים, גילוי עריות, אבר מן החי, דינים )סנהדרין נו ע"ב(. מדין תורה ,נכרי שקיבל עליו בפני שלושה לקיים את שבע מצוות בני נח כמצוות שניתנו מפי הגבורה למשה עבור כל באי עולם, דין גר תושב לו .כלפיו חייבים לקיים לא רק את המצוות שבין אדם לחברו שחייבים בהן אפילו כלפי עובדי עבודה זרה, אלא "אתה מצווה להחיותו" )"גר ותושב וחי עמך", ויקרא כה, לה(. יש לכבד גר תושב ולאהוב אותו כאדם כשר כי הוא מקיים את כל המצוות שה' דורש מכל באי עולם .העובדה שגר תושב אינו מקיים תרי"ג מצוות אין בה כדי למעט את הכבוד והחיבה שרוחשים לו, שהרי אינו מצווה בהן והן מוטלות רק על קהילת יעקב ]...[ אולם ביחס לדיני חיתון וכו' אין גר תושב יוצא מכלל נכרי ואסור להתחתן עמו ]...[ ולפיכך גם יינו אסור[...]

הרב חזן כיהן כחבר בית הדין הגדול בירושלים משנת 1842, וכרבן של רומא וקורפו. חיבוריו החשובים הם שו״ת כרך של רומי, והספרים נחלה לישראל, קדושת יום טוב, ואיי הים על ספרות הגאונים. בשו״ת כרך של רומי )סימן א( כתב הרב חזן שבענייני נוי ומוסיקה אין כל בעיה להעתיק דברים מן הגויים שהרי מדובר בעניינים אנושיים־טבעיים והעובדה שהגויים השתמשו בכך לעבודתם אינה גורעת מהאפשרות להתנאות בהם בבתי הכנסת שלנו – ואף יש הכרח וחיוב להתנאות לפני ה׳ גם באותם דברים הנובעים מהטבע האנושי.
בעניין זה הוא מתייחס לדברי הרמב״ם בתשובותיו שביטל את תקנת חזרת הש״ץ מפני לעג הגויים שרואים שהיהודים מדברים ומזלזלים באמצע תפילתם. הרדב״ז בתשובותיו דחה טעם זה וכתב ״שהרי תפילתנו חושבין אותה לכפירה, ותורתינו אומרים שהחלפנו אותה והוספנו וגרענו וכאלה רבות עמהם, וכיון שבלאו הכי כאין אנו בעיניהם, נעשה אנחנו מה שאנו מחוייבים מן הדין כיון שלא הועלנו כלום״. הרב חזן מבחין בין מקרה זה, שיש בו ביטול תקנת חז״ל, לבין הנוי והפאר של בית הכנסת – שבהם אין ביטול תקנה אלא דבר חיובי וחשוב. על דברים אלו הוסיף וכתב שאף הרדב״ז לא דיבר אלא על המוסלמים אך הדברים לא נכונים ביחס לנוצרים שאינם דוחים את אמונתנו ויודעים לפי אמונתם להעריך את אמונתנו ותורתנו, ואף אנו כ״שתי נטיעות יונקות מגומא אחת״. דברים אלו עולים בקנה אחד עם דברי ר״י עמדן דלעיל.

זאת שנית, שהרי מדברי הרדב״ז עצמו אתה למד שאם אנו חשובים בעיני הגויים אשר אנו חוסים בכנפיהם ראוי לבטל אותה תקנה מפני לעג הגויים, וכמו שכתב: נעשה אנחנו מה שמחוייבין מן הדין כיון שלא הועלנו כלום, דוק מינה, הא אם הועלנו לא נעשה מה שאנו מחוייבים והוא ברור מדבריו. אם כן, בנדון הרדב״ז שהיה מדבר מלעג הישמעאלים שבאמת ובתמים אמונתנו ותורתנו כאין בעיניהם, ולחרפה ולכפרות, וכמו שכבר התמרמר על זה הרמב״ם בסוף אגרות תימן [...] על כל פנים הרדב״ז לא דיבר כי אם על אומת הישמעאלים אשר לא ידעו ולא יבינו בעיקר שורשי הדתות וגם לא ידעו ערכינו שבאנו תחת ממשלתם עבדים לקוחים למות, ובזמן מלכותנו וגדולתנו הם היו באותו זמן ערבים במדבר משולים לחיות יער ממש .לא כן אומת הנוצרים שמלבד שהם חכמים גדולים וחוקרים תמיד אחר האמת ,ועל פי עומק חקירתם וחכמתם מצאו שאין עלינו אשם בהיותנו מתחזקים לשמור תורת אלהינו בידינו, עוד זאת שבאמת יודעים ערך תורתנו הקדושה וחכמת חכמי התלמוד, ואנו והם משולים לשתי נטיעות יונקות מגומא אחת, ומעולם לא יתלוצצו על תורתנו ומנהג תפילותינו מצד עצם התפילה והעבודה, חלילה לחכמים גדולים כחכמי הנוצרים, אלא אם יקרה התלוצצות, היא על רוע סדר הנהגתנו בכל מעבדנו ובפרט בבתי תפלותנו וכדומה לזה .וכמה חכמים גדולים מהם כתבו כמה חיבורים בשבח עבודתנו ובקבלתנו, ועד היום כמה פקחים גדולים בדור דעה אשר אנחנו בו מתאמצים ומתגברים להטיב אחריתנו ולכתוב עלינו טובות ודברי נחומים, ואף גם איזה מנגדים מהם מעולם לא דברו סרה על עצם עבודתנו ותפילתנו אלא מפני שראו בספרינו כמה דברים נגד הגויים ושהרחיקה אותנו תורתנו מהם ומעבודתם והתירה לנו לשנוא אותם, מזה חשבו, שאנחנו מצד אמונתנו אנחנו מחוייבים להיות משחיתים הקיבוץ המדיני וכיוצא לזה ,וטעותם כבר נתגלה זה כמה אלפי פעמים מחכמי הישראלים וחכמי הנוצרים גופם שכל זה גרם מיעוט השגחתם בשורשי הדברים, בין הגויים הקדמונים עכו״ם שהיו הם בעצמם משחיתים הקיבוץ המדיני בעבודתם הנכריה ושם ישפכו דם בניהם ובנותיהם וניאוף וכל תועבת ה׳ יחדו נשקו שעליהם הפליגה התורה לשרש אחריהם ,לא כן הגויים האלה הכל לאידך גיסא, עוסקים בישובו של עולם ומאמינים בבורא יתברך ובהשגחתו הפרטית וכאלה רבות עמהם ומה לי להאריך בדבר ידוע ומפורסם ודברי אך למותר.
המורם מכל האמור דהפרש גדול בין הישמעאלים והנוצרים בפרט זה, שמעולם הנוצרים לא חשבו תפלותינו ועבודתנו לכפירות וחרפה כמו שכתב הרדב״ז על הישמעאלים, ואדרבה, משבחים ומפארים סדר תפילותנו ואחדותנו בו יתברך שמו, ואם כן אחר שאנו נערכים בערך נכבד בעיניהם, גם הרדב״ז מודה שראוי שנתקן כל מעבדנו ובפרט בתי כנסיותנו כדי שלא ילעגו עלינו לאמר תורה מפוארת בכלי מכוער מאחר שיודעים ערך התורה והמצות והתפלה ומועתקים ללשונותם בארצותם כנודע[...]

בשנת 1852 התפרסם חיבורו של הרב הלר בנושא "כבוד העמים שבזמננו" בתוך הספר "שני פרקים". ספר זה יצא לאור בפטרבורג בעברית ובתרגום לגרמנית ביוזמת הממשלה הרוסית, ועסק בחובת הכבוד לקיסר ובמעלת וכבוד העמים בזמננו. מאמרו של הרב הלר הוא המפורט והחשוב ביותר בתוך ספר זה.5 הרב הלר טוען במאמר זה שעל אף שפסק הרמב"ם שאין מקבלים גר תושב בזמן שאין היובל נוהג, תנאי זה איננו נדרש במקרה של אומה שלמה העוברת למצב של גר תושב. בהתאם לכך הוא קובע שהעמים הנוצריים בזמננו, שדתם מושתתת על עקרונות שבע מצוות בני נח, הם בכלל גרים תושבים וחסידי אומות העולם. באופן יוצא דופן הוא מונה את שבחם של עמי הנצרות ,ובפרט העמים המודרניים על האופן שבו הם מקיימים את שבע

]13א[ עמ '50-51
אך ברורן של דברים מתבאר דעיקר קבלה שהוא מתנאי גר תושב אינה אלא באיש פרטי מבין אומות עכו"ם שבא לפרוש מהם, זה צריך לקבל עליו ז' מצות בפני שלשה חברים מישראל, ולא הותר לנו לקבלו בענין זה, רצה לומר לשמירת ז' מצות בלבד, אלא בזמן שהיובל נוהג, וכמו שהאריך הראב"ד שם בטעמו של דבר, לפי שגר תושב כזה הבא להתיישב בינינו חובה עלינו להחיותו ולפרנסו... וכל זה איננו שייך באומה שלמה המתחסדת לפני קונה ית', ומקבלת מצות שקבע המקום לבאי עולם, פשיטא שיש לאומה ההיא מעלת הגר תושב בכל הפרטים שהחשיבה תורה את מעלת חסידי אומות העולם בעולם הזה ובעולם הבא[...] ]13ב[ עמ '55-58
ועתה ידיד נפשי, אחרי התבאר לנו השורשים, שוב נעיין מה ענין אומות הנוצרים אשר אנו חוסים בצלם. אומר, לא לבד שנמצא בהם כל תנאי הגר תושב המחוייבים על פי התורה אבל עוד תוספות דברים רבים וכשרון זכות לפני אבינו שבשמים, ונפרוט ענינם בקצרה – איך התקיימו בהם כל פרטי השבע מצות – בחיזוק גדול ומאושר .
ענין הרחקת עבודה זרה, אחרי שהם מקבלים עול מלכותו יתברך כמצוותם ומרחיקים גלולי עבודה זרה, אין לנו עליהם תלונה ח"ו בשום פנים. ענין השש עריות שמנינו למעלה, קבלום עליהם בכל עוז ,ועוד הוסיפו לקבל קצת עריות גם מהנאסרים לישראל וכו', ומקבלים גם עליהם שכר בלי ספק כמו שכתב הרמב"ם )פ"י מהל' מלכים ה"ה( ,בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעים אותו לעשותה כהלכתה, ואם הביא עולה להקריבה במקדש ה' בהיותו על מכונו מקבלים ממנו. שפיכת דמים, אין צריך לבאר גודל חומרו אצלם והשתדלותן למונעו כי זה גלוי ונודע. ברכת ה ,'גם זה דבר חמור מאוד אצלם ככל משפטי הקרימינאל, והוסיפו בפרט זה עוד גדרים רבים הנאותים לכבוד ה' יתברך, שהגונב דבר מיוחד לקדשי בית תפלה שלהם, או לזולתם, לא ידמה עונשם לגונב דבר של הדיוט, אבל חרוץ משפטו ככל חומר עניני הקרימינאל, וכהנה רבות משפטים צודקים חרוטים לכבוד ה' ומוראו עליהם. הגזל, קבלוהו ככל משפטיו אשר זה ידוע. הדינים, הלא נראה בעליל כי לא חסר להם בפרט זה מכל אשר נצטוו. הקימו שופטים ושוטרים חוקרים דבר המשפט לאמתו, וחקקו להם בכל פרט ופרט חוקים נאותים לישוב המדיני, ומשתדלים מאוד על דרישת אמיתת המשפט בהשתדלות נשגב ורצוי, כי לא בנקל ומחשך יוציאו משפט, אבל הכל רשום בכתב אמת, וכל דבר הגדול או קשה יגישוהו שופטי כל פלך לפני גדוליהם אשר יוציאו המשפט לאור האמת, ומי יכחיד תחת לשונו התהלה הראוי להם, ושכרם הנעלה הרב והנשגב מאת הבורא יתברך ככל עוצם השתדלותם. אבר מן החי, לא ראינו מימינו עובר על זה לחתוך מן החי ולאכלו.
עד כה ערכנו שלימותם בז' המצוות שנצטוו בהם בכל תנאיהם .אמנם אם באנו לפרוט זכויותיהם וכשרונם במדות ישרות, תקצר היריעה. והם: מדת החמלה והחנינה בהם איש איש כפי ענינו ,השגחתם בעין חמלה על הנדכאים והחולים בעזר הממשלה האדירה עליהם, פזרונם הנפלא לבתי החולים הרבים מאוד בכל מדינה ומדינה ,והשגחתם הנמרצה להפיק צרכי החולה ורפואותיו, עד כי גדול השרים לא ימנע מלבקר החולים מדלת העם וכל שר ונגיד מפקידי המלך מדי עוברו על פקודת צבאו, ישים מצוה זו ראשונה ועקרית לפעולותיו ,לבוא אל בית החולים לדרוש שלומם וענינם ולהשגיח על מחסוריהם ]...[ הנה התבאר לנו ביאור גמור בעזה"ש, כי אלו האומות הם במעלת חסידי אומות העולם לפי משפטי התורה, ובלשון התלמוד מכונים בשם גר תושב כמו שנתבאר.
]13ג[ עמ '67
וכן בימיהם ז"ל שהיו האומות סתמם שופכי דמים אסרו לכל אדם להתייחד עמהם וכל שכן להתלוות עמם בדרך. ובזמנינו נשתנו כל אלו הדינים, עיין ספר חוות יאיר, כמו שהוא מפורסם ממנהגינו באהבה ורעות ויחוד אתם כמו עם כשרי ישראל.