הרב יעקב נגן

מקדש הוא מושג חריג בחיינו. אנו לא מכירים מקדשים ולא הולכים למקדשים. אלו מאתנו שביקרו בארצות המזרח הרחוק מכירים, למצער, את המקדש האלילי מלא הפסלים. יכול המקדש להיות נראה, במבט ראשון, זר לחשיבה המונותיאיסטית, אך אף על פי כן הוא תופס מקום מרכזי בעבודת השם היהודית, ובפרט בספר ויקרא. כדי להבין את רעיון המקדש לעמקו נבקר במקדש עכשווי, שעומד על תילו בחצי היבשת ההודית. במקדש זה השייך לדת מונותיאיסטית, אין פסלים או ציורים. השוואה בינו לבין המקדש שבספר ויקרא תאפשר לנו להבין טוב יותר את עצמנו, כמו גם למצוא בעלי ברית רעיוניים בעולם הדתות.

לפני כחמש מאות שנה ייסד גורו נאנאק את הדת הסיקית בצפון הודו. הדת הסיקית (המילה 'סיקים' פירושה תלמידים) ממזגת יסודות מן ההינדואיזם ומן האסלאם. מיזוג מעצם טיבו יכול להיות מוצלח ויכול להיות גרוע. גורו נאנאק יצר מיזוג מוצלח – הוא לקח מכל דת את הטוב שבה, והשתחרר ממטעניה השליליים. הוא ויתר, למשל, על היסודות האליליים של ההינדואיזם והפיץ את ה'ניראנְג'אני' ('פולחן לאל אחד ויחיד חסר צורה'). הוא אף שילב בדתו רעיונות יהודיים ששאב מן האסלאם, כגון תפיסה של אלוהים משגיח ומכוון את המציאות, בריאת העולם כביטוי לרצון האל (רעיון שמקורו בקבלה), וכן רעיון השוויון בין בני האדם. נאנאק התנגד למערכת הקאסטות המבוססת על ההנחה שיש שכבות שלמות בחברה שאסור לבוא אתן במגע ושנדונו לעסוק כל ימיהן בעבודות פרך. גם ביחס לחיי המעשה ולהקמת משפחה נבדלים הסיקים מההינדים. האידיאל הנזירי תופס מקום שולי בדת הסיקית, והמאמין מונחה להתחתן ולהקים משפחה. הסיקים אף יצאו נגד הפסיביות של היוגים המקדישים את חייהם להתנזרות ולמדיטציה. שלושת עמודי התווך של הסיקים הם: 'נאם ג'אפו' (לזכור את שם האל ולשנן אותו), 'קירט קרני' (לעבוד ולהתפרנס בכבוד), 'ואנד קאי שאקו' (מתן צדקה). מן ההינדואיזם לקח נאנאק את הסובלנות העמוקה כלפי כלל בני האדם. בעוד שהאסלאם מדגיש את רעיון הג'יהאד, מלחמת הדת, והנצרות מדגישה את החיוב לנצר את הכופרים באמצעות המיסיון ('אין ישועה מחוץ לכנסייה'), נאנאק סבר שקהל קהל המאמינים כולל לא רק את מי שמזהה עצמו כסיקי, אלא את כל מי שחי על פי היסודות המכוננים של האמונה. האמונה באל אחד, על פי נאנאק, היא יסוד המאחד את האנושות כולה. אלוהים האחד הוא אביהם של כל בני האדם. ברוח זו כתב הרמב"ם על האסלאם: 'אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה כלל... והם מייחדים לאל יתעלה יחוד כראוי יחוד שאין בו דופי' (שו"ת הרמב"ם תשובה תמח). ייתכן שהדגשת היסודות הללו היא הסיבה לדמיון בין גורלם ההיסטורי של הסיקים לבין זה של היהודים: הסיקים הם מיעוט קטן ונרדף בהודו, אך למרות זאת הם בולטים ומצליחים במגוון רב של תחומים.

המקום המקודש ביותר לסיקים הוא ההארימנדיר סאהיב, מקדש הזהב. המקדש, שבנייתו הושלמה ב-1604, מצופה כולו זהב ועומד על אי מלאכותי במרכזה של ברכת מים בעיר אמריצר שעל גבול פקיסטן-הודו. כשביקרתי בהודו נמנעתי מלהיכנס למקדשים בשל ההלכה האוסרת כניסה למקומות של פולחן אלילי, אך מקדש הזהב אינו בכלל זה, וכשנכנסתי פנימה נוכחתי לראות את הדמיון בינו לבין בית מקדשנו, אך גם את השוני בין שני המקדשים.
הדמיון בין מקדש הזהב לבית המקדש היהודי בולט לא רק במה שאין בו – הפסלים – אלא גם במה שיש בו. במקדש הזהב שוכן העותק המקורי של הספר המקודש לסיקים, הגורו גראנת סאהיב, כשם שבלב בית המקדש שוכן ארון הברית ובו הלוחות שהוריד משה מסיני, והעותק המקורי של ספר התורה שכתב משה. במרכז מקדש הזהב יושב אדם זקן לבוש בגדי לבן הקורא בגורו גראנת סאהיב ומסביבו קבוצה של זקנים מנגנים הלבושים אף הם בגדי לבן. בתמונה הזו מהדהדת אווירת בית המקדש, הן בגלל בגדי הלבן של המשרתים בו והן בגלל כלי הנגינה שעליהם היו מופקדים הלוויים.
התרשמתי במיוחד מטקסי האכילה במקדש הזהב. כל מבקר מקבל בכניסתו מנה של אוכל. יש בנוהג הזה אמירה ערכית: כולם אוכלים יחד (בשונה מן התפיסה הרווחת בהינדואיזם שלפיה אין לאכול עם אדם שהוא בן למעמד פחוּת משלך). טקס האכילה הזכיר לי את אכילת הקרבנות בבית המקדש. בקרבן פסח, למשל, כל ישראל אוכלים את אותו קרבן באותו מקום, בסעודה שנועדה להמחיש את העובדה ש'כולנו בני חורין'.
נקודת דמיון נוספת היא הפתיחות השורה בשני המקדשים: מקדש הזהב פתוח מכל ארבעת עבריו, ויש בו בית הארחה המיועד ללינת המבקרים במקדש שאינם סיקים. אלו הם ביטויים לכך שהמקדש פתוח לכל אדם, פתיחות שמהדהדת גם בחזון ישעיהו על בית המקדש העתידי: "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו ז). בחנוכת בית המקדש הראשון ביקש שלמה המלך מאלוהים שישעה גם לתפילותיו של הנכרי "אֲשֶׁר לֹא-מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל" (מלכים א' ח מא–מג).

אך לצד הדמיון הרב בין שני המקדשים, קיימות גם נקודות המבדילות בין שניהם. מקומו של בית המקדש בהווייה היהודית מרכזי הרבה יותר ממקומו של מקדש הזהב בדת הסיקית. מזה אלפי שנים עם ישראל כוסף אל בית המקדש, מתאבל על חורבנו ומתפלל לבניינו, בעוד שבחיי הסיקים נודעת למקדש הזהב חשיבות משנית.
אפשר שההבדל קשור במשמעות השונה של המקדש בשתי הדתות. הדת הסיקית לא מכירה מושג של קדושת המקום וקדושת הזמן. חשיבות מקדש הזהב נובעת מכך שהספר המקודש ביותר לסיקים שוכן בו. היעדרה של הקדושה המובחנת – קדושת הזמן וקדושת המקום – נובעת בין היתר מן התפיסה שאלוהים נמצא בכל מקום. אמנם גם היהדות מאמינה שאין בעולם מקום ריק מנוכחות אלוהית ('לית אתר פנוי מיניה'), אך היא משמרת מושג של קדושת המקום. היהדות מאמינה שיש מקומות מיוחדים המאפשרים קרבה ומפגש בין אדם לאלוהיו.
בעקבות תפיסה זו מעוצב בית המקדש על המתח שבין פתיחות לבין ייחוד והתבדלות. המקדש פתוח, מצד אחד, לנשים ולגברים, ליהודים ולגויים, וכולם רשאים להקריב בו, אולם ככל שנכנסים פנימה, הדרישות נעשות קפדניות יותר ויותר. הקרבה אל הקודש מחייבת הכנות גופניות ונפשיות מיוחדות, וישנם מקומות שהכניסה אליהם אסורה. במפגש עם האלוהות יש דינמיקה של העלם וגילוי, חשיפה והסתר, רצוא ושוב.
כדי לכונן קדושה בעולם של חולין, יש צורך בהבדלה ובהפרדה. ההבדלה היא תמרור שנועד לעורר בנו את תחושת הקדושה.
אמחיש זאת באמצעות אנקדוטה ששמעתי מאשתי מיכל. יום אחד קיבלה מיכל שיחת טלפון בהולה מחניכה שלה שלמדה הדרכת טיולים בירושלים. היא עומדת עם כל הקבוצה שלה בתור לבידוק הביטחוני בכניסה להר הבית, והיא מתלבטת אם להיכנס או לא. מיכל שתקה לרגע וחשבה איך לומר לה שעל פי ההלכה, הכניסה להר הבית אסורה ללא טבילה במקווה. ההיסוס בתשובתה של אשתי הסגיר את מחשבותיה. "הבנתי", אמרה התלמידה, "לא להיכנס?". מיכל השיבה לה: "הבחירה בידייך, השאלה היא אם המקום הזה הוא אתר תיירות או מקום של קודש, מקום שבו אנו רואים את פני ה'". כמה דקות אחר כך קיבלה מיכל מסרון: "הם נכנסו, אני בחוץ". כמה ימים אחר כך השתתפתי בחתונה. מתחת לחופתה, סיפרה הכלה באוזני הקהל שאחרי שטבלה לקראת יום החתונה היא עלתה להתפלל בהר הבית לראשונה בחייה. חיים שלמים של הכנות לקראת נישואיה יצרו בלבה נתיב של עלייה אל הקודש, ואז, ביום יחיד ומיוחד זה של כוונות והכנות, היא הגיעה פנימה, אל הר בית ה'.