ספר זה, הורתו ביד המקרה. התכוונתי לפרסם תרגום לעברית של פתוא אחת בלבד – של מוּפתי־מצרים לשעבר, ג׳אד אל־חַרּ עלי ג׳אד אל־חַרּ – אשר תמכה בהסכם השלום שנחתם ב־dljl בין ישראל למצרים. גלית חזן נרתמה למשימת התרגום, וככל שהתקדמנו בעבודה ראינו צורך להרחיב את היריעה. כך, בהדרגה, נוספו פתוות, מקורות קלאסיים, ספרים של הוגים מוסלמים בני־זמננו וספרות מחקרית, וכך פסק־הלכה אחד היה הגרעין שסביבו התפתח ספר חדש .
תודתי הראשונה היא למכון ירושלים לחקר ישראל על העידוד הרב, התמיכה והסבלנות בעריכת המחקר. מכון ירושלים הוא סביבת עבודה נעימה ומפְרה, בזכות אורה אחימאיר ,המנהלת, פרופ׳ יעקב בר־סימן־טוב, ראש המכון, והצוות הנפלא של חוקרים, עמיתים, עוזרי־מחקר ועובדים. המכון אִפשר לגלית חזן להתפנות מעבודתה השוטפת כדי לעזור לי במחקר זה .גישתה היסודית והערותיה המאירות והמרחיבות, היו לי לעזר רב ותרמו רבות לתוצר הסופי, ועל כך תודתי מקרב לב .
על הטיוטה הראשונה, שהיתה מצומצמת יותר, עברו פרופ׳ יעקב בר־סימן־טוב, פרופ׳ אלה לנדאו־טסרון, פרופ׳ אלעאי אלון ופרופ׳ מרים הקסטר. כולם קראו והעירו הערות מועילות ולכולם אני חב תודה והוקרה. ברם, אם נותרו פגמים בספר, כולם נותרו באחריותי בלבד. ברצוני להודות גם לפרופ׳ ב״ז קדר, לפרופ׳ יעקב לב ולפרופ׳ ראובן עמיתי על ההפניה למקורות ההסכמים בין הממלוכּים לצלבנים.
תודה מיוחדת לחיים גל, מנהל מרכז המידע במרכז דיין, ולאמנון בן־אריה מספריית מכון טרומן, על העזרה היעילה והמהירה באיתור גיליונות של עיתונים ערביים שנדרשו למחקר, וכן לספריית מכללת אל־קאסמי בבּאקה אל־ע׳רבייה ולספרן עאדל אבו־מח׳ על העזרה והכנסת האורחים החמה .
על הבאת כתב־היד לדפוס ניצחה ביד־אמן חמוטל אפל. תבוא אף היא על הברכה.
המחבר

– הספר שלפנינו עוסק בהגוּת אסלאמית המבקשת להתאים את ההלכה המוסלמית – השריעהלמציאות המדינית של יחסים בינלאומיים מודרניים. בפרט דן הספר בעמדת הוגים ומדעני־משפט מוסלמים כלפי הסכמי־שלום עם ישראל. עמדה זו עולה ומתבררת מדיון בצִּסקי־הלכה אסלאמיים \פתוות] ומעיון בספרי־הגוּת המאירים את קו המחלוקת האידיאולוגית־דתית בחברה המוסלמית בת־זמננו. הדיון במקורות אלה ובִתחום היחסים עם העולם הלא־מוסלמי, מאפשר התבוננות מעמיקה במספר תופעות המאפיינות את העולם המוסלמי כיום: פיתוחה של השריעה והתאמתה לנסיבות הפוליטיות המִשתנות; מקומה של ההלכה המוסלמית בכלל ושל פתוא בענייני השעה בפרט; המחלוקת בין שני זרמי־מחשבה מרכזיים – האחד רדיקלי והאחר פרגמאטי ובמנגנוני הפרשנות המשמשים כל אחד מהם; התמודדות העולם המוסלמי עם המתח בין המסורת לבין המודרנה; הקשר שבין פסיקת־הלכה ופרשנות הִלכתית לבין אתגרים אידיאולוגיים, מדיניים וצבאיים; תפקידה של פתווא כמכשיר לתעמולה ולחינוך ציבורי בעידן תקשורת ההמונים; הפער בין יחסם של מוּפתים הקשורים עם השלטון לבין יחסם של מוּפתים עצמאים או מוּפתים הנמנים עם האופוזיציה, לעמדות המשטר בארצם .
עיון בפתוות הפוליטיות פותח בפנינו צוהר לתפיסה המִשתנה של היחסים בין העולם המוסלמי לעולם שאינו מוסלמי, מדוקטרינת הגִ׳האד הקלאסית ועד לפרקטיקה פרגמאטית העוסקת בהתאמת הפרשנות ההלכתית של השריעה למודל מודרני של יחסים בינלאומיים .בנוסף, הקורא ימצא בחיבור זה דיון במחלוקת בין המזרחנים הישראלים \בשיח הציבורי כּונוּ ההיסטוריונים של המזרח התיכון ״מזרחנים״ במובן של מומחים לענייני המזרח התיכון] על הדרך שבה יש לפרש צִּסקי־הלכה התומכים בשלום עם ישראל בהסתמכם על תקדים חֻדַיֽבִּיָּה \עליו יפורט בהמשך]. ויכוח זה הוא במידה מסוימת אספקלריה של הוויכוח בתוך העולם המוסלמי ואף הוא מוּנע כנראה על־ידי העמדות האידיאולוגיות של המפרשים \גם כותב שורות אלו אינו בטוח שהצליח בחתירתו לאובייקטיביות מדעית, ויִשצּטו הקוראים].
נושא מחקרנו עולה תדיר בשיח הפוליטי באזורנו. ישראל נמצאת בתקופה זו, בעת ובעונה אחת בעימות א־סימטרי עם שתי תנועות אסלאמיות רדיקליות – חמאס וחִזבּאללה – שההלכה המוסלמית תופסת מקום חשוב בהגוּתן, בפעולותיהן ובשיח המדיני שלהן. שיח דתי אסלאמי זה ,ממלא מקום גם בדיון הציבורי בעולם הערבי בכללותו. השיח המדיני והציבורי בחברה הפלסטינית הקרובה אלינו ובציבור הערבי והמוסלמי הרחב יותר, רווי במונחים אסלאמיים הקשורים לאופן ההתנהלות של העולם המוסלמי אל מול הזירה האזורית והבינלאומית. מצד אחד נעה עמדתם של הגורמים הרדיקליים המתעמתים עם ישראל, בין ג׳יהאד והתנגדות לבין הפוגה במלחמה \הֻדְנַה, תַהְדִיאָ׳ה]. מצד שני תומכים ממסדים פוליטיים ערביים בחתירה לִשלום־קבע עם ישראל בתנאים מסוימים. כך למשל, ב־ek במארס ecce קיבלה צִּסגת שרי החוץ הערבים שהתכנסה בביירות כמושב ה־dg של הליגה הערבית, את ״יוזמת השלום הערבית״ שנודעה בגלגולה הקודם בשם ״יוזמת השלום הסעודית״.d יוזמה זו כוללת הצעה לכינון יחסים נורמאליים בין מדינות־ערב לבין ישראל ונכונות להכרזה על סיום הסכסוך הערבי־ישראלי בתמורה לנסיגה ישראלית לגבולות ה־g ביוני dlij, הקמת מדינה פלסטינית שבּירתהּ מזרח־ירושלים ופתרון צודק ומוסכם לסוגיית הפליטים הפלסטינים, על־פי החלטת האו״ם dlg. אישור ההחלטות על־ידי הליגה הערבית, העניק לישראל לגיטימציה כלל־ערבית להתקיים בביטחון בגבולות dlij, תוך כינון יחסים נורמאליים עם מדינות־ערב – מצב שישראל יִיחלה לו לפני dlij – והכרה בכך שפתרון בעיית הפליטים צריך להיות מוסכם עם ישראל, וכי הסכם השלום שייחתם לפי עקרונות אלה, יביא לסיום הסכסוך.
במארס eccj אִשררה צִּסגת הליגה הערבית שהתקיימה בריאדֿ שבערב הסעודית, את יוזמת השלום הערבית. בהודעת הסיכום נאמר בין השאר כי מדינות־ערב ״מדגישות שהן בוחרות בשלום כבחירה אסטרטגית.״e בחירה זו סותרת לכאורה את כללי ההלכה המוסלמית, הקובעים שהאסלאם חייב לפעול בהתמדה, באמצעות ג׳יהאד, להרחבת שליטתו של האִסלאם בעולם ,וכי הפסקת הלחימה מותרת רק לתקופות־זמן קצרות כדי לאגור כוח, ולאחריהן יש לחדש את המלחמה .
– כיצד, אפוא, ניתן להסביר את העובדה שמדינות מוסלמיות, שבחלקן ההלכה המוסלמיתהשריעה – היא מקור־חקיקה ראשי, מוכנות לחרוג מכלל אסלאמי זה, ולחתום על הסכם לשְלום־קבע עם ישראל − הסכם שיש בו הכרה במדינה יהודית המחזיקה בחבל־ארץ שנחשב בעיניהן בעבר טריטוריה מוסלמית \דאר אל־אִסלאם]? כיצד מתמודדים עם סוגיה זו חכמי ההלכה המוסלמים המבקשים לתמוך במהלכים הפוליטיים של ממשלותיהם? ומהם האתגרים שמציבים אנשי־הלכה מן האופוזיציה האסלאמית בפני השלטונות במדינות הערביות השונות?
בחיבור זה מובאים צִּסקי־הלכה שניתנו מטעמם של חכמי־הלכה ופוסקים – מוּפתים ממסדיים ובלתי־ממסדיים − המפרשים את עמדת ההלכה המוסלמית – השריעה – בנושאי מלחמה ושלום, לגבי אפשרות אקטואלית או עתידית של הסכם־שלום בין מדינות מוסלמיות לבין ישראל. בפרקי הספר השונים ינותחו צִּסקי־הלכה המציגים עמדות השוללות או תומכות בשלום עם ישראל ונימוקיהם ההִלכתיים בצידם.
דומני שזוהי הפעם הראשונה בה תורגמו לעברית פתוות התומכות בהסכמי־שלום עם ישראל .בדרך־כלל נחשף הציבור בישראל לאידיאולוגיות ולשיח של גורמי האסלאם הרדיקלי, השוללים שְלום־קבע עם ישראל. בחיבור זה מוצגת גם הפרשנות האסלאמית הפרגמאטית המותאמת לנסיבות הזמן ולסביבה המודרנית של יחסים בינלאומיים. העמדה הפרגמאטית מוצאת תימוכין בשריעה לגישה שהמצב הטבעי בין האסלאם לבין העולם הלא־מוסלמי הוא מצב של שלום, כולל שְלום־קבע עם מדינת־ישראל וכולל יחסים דיפלומטיים עִמה .
לדעתי, המסמך הפרשני החשוב ביותר בנושא זה, הוא פסק ההלכה \פתווא] של מֻפְתי מצרים – ג׳אד אל־חַרּ עלי ג׳אד אל־חַרּ – אשר נתן גיבוי להסכם השלום שנחתם במארס dljlבין מצרים לישראל. חשיבותה של הפתווא שכתב ג׳אד אל־חַרּ, נעוצה בסמכותו הרבה כמלומד גדול בשריעה וכראש מוסד ההכשרה האסלאמי היוקרתי ביותר בעולם המוסלמי – אל־אזהר בקהיר, ומתוקף היותו המוּפתי הראשי של מצרים באותה עת. אולם בכהונתו הרמה של ג׳אד אל־חַרּ טמונה גם חולשת השפעתו של המסמך שכּתב: המוּפתים הרשמיים נתפסים בעיני הציבור כעושי־רצונו של השלטון בארצם – שופרם של השליטים, עושי־דברם הנאמנים − וצִּסקי ההלכה שלהם נחשבים פסקים ״מטעם״, ועל כן פסיקתם בסוגיות פוליטיות, תהא מלומדת ככל שתהא ,אינה זוכה לתמיכה עממית רחבה. מה גם שג׳אד אל־חַרּ עצמו, לאחר שסיים את כהונתו כמוּפתי ממשלתי וקוּדם למִשרת ראש מוסד אל־אזהר \שאף היא משרה ממשלתית, אך היא מאפשרת עמדה עצמאית יותר] ועל רקע האינתיפאדה הראשונה [dlkj\ והתעצמות הסכסוך הישראלי־פלסטיני, השמיע דעות אחרות. יחד עם זאת, הפתווא של ג׳אד אל־חַרּ חשובה מהיותה מסמך ארוך, מקיף ומבוסס על מקורות הקֻראן והסֻנָה \התורה שבעל־פה]f ולא ניתן לבטלו במחי־יד אחת, מה עוד שבפולמוס בין גורמים רשמיים שאינם קיצוניים לבין גורמי האסלאם הרדיקלי ,מציב המסמך אתגר למדני בפני הקיצונים .